כשמלחמת לבנון השנייה הייתה בשיאה הייתי בארצות הברית. בזמן שתושבי הצפון הסתתרו מהטילים אני טיילתי בדיסני באורלנדו. בזמן שתושבי הצפון ברחו מבתיהם ובאו להתארח במרכז אני התארחתי אצל משפחה יהודייה בניו ג'רזי. בזמן שטובי בנינו נהרגו בלבנון אני עשיתי שופינג בשדרה החמישית בניו יורק. לא הרגשתי את המלחמה. כשחזרתי, התחילה שנת הלימודים ורוח המלחמה שככה כלא הייתה. משפחות נותרו עם כאב, מדינה שלמה השתדלה להתאושש – ואני הייתי בהיי מהטיול המדהים שלי ומהימים הראשונים שלי בתיכון.
כשמבצע עופרת יצוקה יצא לפועל ישבתי במלון בלונדון מביטה בטלוויזיה שבלובי ומופתעת לראות את פרצופה של ציפי לבני מככב על המרקע כשלעיתים מתחלפות פניה של לבני בתמונות של טנקים נוסעים על הרס בטון. "מה קורה בארץ?" חשבתי לעצמי, ומהר ביקשתי לקבל עדכון חדשות באמצעות שיחת SOS לארץ בעלות מופקעת בעזרת טלפון חו"ל זמני שלקחתי בנתב"ג. אמרו לי שכוחות צה"ל נכנסים לעזה אבל לא לדאוג, הכל בסדר. עד שחזרתי לארץ חיילנו כבר שבו אל שטח ישראל וכל מה שרציתי היה להשוויץ בתמונות מהקריסמס ומערב השנה החדשה וכמובן לדפוק כל יום הופעה של הבגדים החדשים שקניתי בH&M, חנות מהממת שאין בארץ.
כשנחתמה העסקה לשחרור גלעד שליט הייתי בקונקשן בטורונטו. פתחתי את האייפון כדי לשלוח וואטסאפ קצר להורים שיש לי עכשיו 11 שעות בטורונטו אז אני נוסעת לטייל בדאון טאון. אבל כשפתחתי את המכשיר גיליתי שקיבלתי הודעות רבות שבכולן מסר אחיד – נחתמה עסקה – גלעד שליט ישוחרר. שמחה מטורפת, אחווה לאומית, וכל זה קורה כשאני לא חלק.
כשעם ישראל השכים קום והתיישב מול מסך הטלוויזיה עוד לפני קרני השמש הראשונות כדי לצפות בחזרתו המיוחלת של החייל החטוף, הבן הלאומי של כולנו, אני הייתי על הרכבת התחתית בדרך לקניון בוונקובר. קניתי עיתון מקומי כדי לקרוא את הדעות המאוד לא אובייקטיביות של הכתבים הזרים, אבל זה הכי קרוב שהיה לי למאורע המשמח שחווה עם ישראל. לא הייתי שותפה לאושר, אפילו שהרגשתי אותו בפנים. ידעתי שזה יום חשוב, אבל לא הייתי שם, לא לקחתי חלק.
הרבה פעמים הייתה לי תחושה שאני לא חלק מהמאורעות ה"חשובים" במדינה, שהכל קורה באופן בלתי מוסבר דווקא כשאני מחתימה דרכון ועולה על טיסה מחוץ לשטחי ישראל, ארצי מולדתי. דווקא אני, פריקית חדשות מטורפת, אף פעם לא חלק מהמאורעות החדשותיים. ואם כך הדבר – פלא שהמאורעות הן עבורי רק כתבה בחדשות? כשאתה לא נוכח פיזית במדינה כשמאורעות גדולים מתרחשים, הכל נראה ומרגיש כמו בסך הכל כתבה בווינט או בוואלה או במאקו. באופן כללי אני לא רגשנית, אבל כשאתה רחוק אתה הופך אפילו מנותק יותר.
לעומת זאת, כששלושת הנערים נחטפו הייתי בבית. זה היה יום שישי טיפוסי רווי לימודים של תקופת מבחנים, שנייה אחרי אימון בוקר. קיבלתי את הבשורה ולא האמנתי, לא הרגשתי שמאורע גדול קורה. הייתי בטוחה שתוך יום יימצאו הנערים והשקט היחסי ישוב אל מקומו בשלום. לא זיהיתי שמאורע מחולל מתרחש. אבל הייתי פה כשזה קרה. ככה גם לגבי ההודעה הדרמטית שגופות הנערים נמצאו, לגבי ירי הטילים האינטנסיבי של חמאס, שינוי השם ממבצע "שובו אחים" למבצע "צוק איתן" ועד הרגע המשמעותי של כניסה קרקעית של צה"ל אל שטחי עזה.
אני אף פעם לא כאן, אבל במבצע הנוכחי אני כאן בכל רמ"ח אבריי. אני מרותקת לטלוויזיה – כי איך אפשר שלא?, גומעת כל פיסת מידע שניתנת על ידי התקשורת, מתעדכנת ומעודכנת, חווה את האווירה הכללית במדינה ומזילה דמעה על כל חייל, פרח, ילד, שנקטף בטרם עת. אני אף פעם לא כאן, אבל עכשיו, בפעם הראשונה, אני מרגישה שאני כאן יותר מידי.
//גל סלונימסקי