זה אבסורד

עבודה סיזיפית היא תעתוע מעייף שמסתובב סביב עצמו במעגל שאין ממנו מוצא,
היא הפנטזיה שאין בכוחה להתגשם ובכל זאת ממשיכה לנגוס בפיסות משמינות של תקווה ושל אולי. עבודה סיזיפית מושתתת על חוסר סיפוק מתמיד תוך הכרה בכך שטעמי הלוואי הם בהכרח עסקת חבילה, אלא שהחמוץ-מתוק תמיד יהיה יותר חמוץ והמתוק אף פעם לא יהיה באמת מתוק. היא הפער בין הרצון לממשות, הניסיון לגשר על האכזבה בצידוקים שאין בהם נחמה, והאמונה שיכול להיות אחרת לצד הידיעה הברורה שאחרת לעולם לא יהיה.

המיתוס של סיזיפוס במיתולוגיה היוונית נחשב בעיניי לאחד המיתוסים המייסרים ביותר. סיזיפוס נענש על יהירותו ושועבד למחזוריות מונוטונית אינסופית בה נדרש ממנו לגלגל סלע כבד במעלה הר תוך ידיעה ברורה שכשיתקרב לקצה, הסלע ידרדר חזרה למטה והוא ייאלץ להתחיל את הטיפוס מחדש. על בסיס המיתוס עוצבה ההגדרה "עבודה סיזיפית" דהיינו, השקעת מקסימום מאמץ תמורת מינימום תוצאות; כזו מן עבודה שתוך עשייתה יודע האדם כי אין הוא מקדם את הסלע אלא כדי לראותו מתגלגל למטה.
זה אבסורד.

צילום מתוך: ויקיפדיה

הפילוסוף הצרפתי, אלבר קאמי, טען שעלינו לחיות את האבסורד כפי שהוא – מבלי לשאול שאלות, מבלי להתאבד ומבלי לנסות לפתור אותו. הוא הכתיר את סיזיפוס לגיבור כיוון שהוא מסוגל לחיות ללא אשליות. אין לו תקווה אבל גם אין בו ייאוש. יותר מזה, ההתמרדות של סיזיפוס למוות יחד עם התאווה שלו לחיים, הם אלה שמאפשרים לו, על פי קאמי, את החירות האמיתית ובזכותם הוא חי באמת.

קאמי אמר שמשמעות החיים היא לא יותר "מאדישות לעתיד והתאווה למצות את כל הנתון". עוד הוא אמר כי חיים כאלה אינם בהכרח עקרים כיוון שעצם "המאבק על הפסגות די בו כדי למלא ליבו של אדם". אבל לדעתי, המאבק על הפסגות יוכל למלא את לב האדם רק בתנאי שתובטח לאדם הזדמנות הוגנת להגיע יום אחד לפסגה,
אך כאשר פשר החיים מסתכם במאבק בלבד, בידיעה ברורה שזה בלתי אפשרי להצליח, מוזר שקאמי חושב כי נמצא בכך סיפוק ראוי.

הרי מהי תקווה אם לא הכוח המניע לחיות את החיים?
ואיך אפשר לדרוש מהאדם לשמור על צלילות דעתו כשהוא יודע שאין בכוחו לשנות את מאזן הכוחות בין הרצוי למצוי ממילא? שכל שנדרש ממנו הוא להסתגל בצורה מופתית לתסריט שאין באפשרותו לשכתב ושכל תפקידו הוא להיות בחזקת בובת מריונטה הנישאת על חוטים שלא רק שאין להם מפעיל הם גם אסורים עליו כחבל תלייה?

"Image courtesy of [FrameAngel'] / FreeDigitalPhotos.net"

אשאל את קאמי אם כן, כיצד ניתן להשלים עם האבסורד? כיצד ניתן להסביר לבני אדם שנדרשים למאבק יומיומי ולטלטלה בלתי פוסקת ושנאחזים בשביב של תקווה שאין כזה? שאסור שיהיה כזה?! כיצד ניתן לצפות מאיתנו להתייחס בשוויון נפש לכורח הסיזיפי הבלתי נמנע, מבלי לתהות האם יש בזה טעם?

אקבל את העבודה הסיזיפית כחלק בלתי נפרד מחיי, בתנאי שיובטח לי כי עבודה שנעשתה היטב תוערך בבוא בעת; וגם אם תידרש לי המתנה ארוכה או שאקבל סטירות לחי בדרך, אמשיך לגלגל את האבן במעלה ההר במסירות ובדריכות ובמוחלטות, ולו רק כי אדע שלא לשווא, שיש טעם למעשיי, שיש תכלית לקיומי.
אקבל את העבודה הסיזיפית כחלק מחיי, בתנאי שיותר לי לזרוע בה תקווה למחר אחר.
ואם יאמר לי קאמי כי אין מחר ורק הבנה זו תאפשר לי חירות עמוקה,
אשיב לו, כל עוד המחר שלי צפוי להיראות כמו היום, אינני מעוניינת בו ממילא.
ואם יאמר לי כי "אין שמש ללא צל והכרח הוא כי נדע את הלילה",
אשיב, "את הלילה ידעתי היטב, הגיע הזמן שתזרח כאן כבר שמש"

//טל עזר