מנסה לכתוב כמה מילים, אך שום דבר לא יוצא. המצב משתק, המחשבות משתתקות, כאילו העולם עצר מלכת. פותחת דף בוורד, כותבת שורה, שומרת וסוגרת. חושבת לעצמי שעוד קצת וזה יבוא. הימים עוברים, פתאום צצות להן כמה תהיות…
9Rooms
מספר ימים שנראים כמו נצח, מספר ימים שנראה כאילו לא הולכים להסתיים בקרוב. לקום בכל בוקר לצלילי האזעקה, לחשוב שבשביל תושבי הדרום זוהי כבר שגרה. מרגיש כאילו הכל מתפרק לנו מול העיניים, אנשים לא רוצים להיות כאן. מחפשים לאן לברוח, מחפשים אחר השקט, כאילו במקום אחר בעולם אנשים רוצים בנו לצידם. לחשוב שאנחנו חיים לצד לא מעט מדינות שהדבר היחיד שבו הן רוצות זה ברעתנו, ולנסות לחיות את חיינו כשגרה בידיעה ששונאים רבים סובבים אותנו.
נמאס לי כבר מהמצב הזה, לא רוצה להמשיך לחיות פה כך. הלחץ הבלתי פוסק, הידיעה שמחר בבוקר ייתכן שאתעורר למשמע האזעקה והבומים, העובדה שאין לי מושג מתי הם עלולים להפתיע שוב. לא יוצאת לבלות בערבים מהפחד, את השבוע מעבירה בחוסר ברירה מהבית לעבודה ומהעבודה חזרה לבית. מרגישה שאני צריכה להתחבא כל הזמן ואם אין בקרבתי מרחב מוגן החששות גוברים ותחושה של חוסר ביטחון מלווה אותי, צמודה אליי.
9Rooms
הדבר האחרון שרציתי שיקרה זה שהמצב הזה ישפיע על השגרה שלי, אבל לפעמים זה פשוט בלתי נמנע. כאשר אני שומעת שנפלו רסיסים ליד הבית שלי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת החוצה כאילו שום דבר לא קורה סביבי. רואה אנשים יוצאים לבתי קפה, לפאבים או למסיבות ולא מבינה איך הם מסוגלים. מצד אחד הלוואי שהיה לי מעט מן האומץ שיש להם, מצד שני נדמה לי שעדיף להיות גיבורים במצבים אחרים, ולאו דווקא במצבים כאלה.
מבאסת אותי הידיעה שרק כאשר הטילים הגיעו למרכז התעוררתי והבנתי שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי שהוא. זה לא שחייתי בסרט שהכל ורוד, אבל עד אז הייתי די שאננה. מוצאת את עצמי מדברת עם האנשים שקרובים אליי, משתפים אחד את השני במה שעובר עלינו. האחד מפחד, השני לחוץ, אף אחד מאיתנו לא באמת רגוע. כל אחד מביע דעתו ואומר כיצד הוא חושב שצריך לפעול, כשבסופו של דבר, לא אנחנו אלה שמקבלים את ההחלטות. רוצה להאמין שההחלטות שמתקבלות מעלינו הן הכי טובות לנו ולמען השקט הנפשי שלנו.
מגיע הערב, שוב נשמעת אזעקה. זמן קצר לאחר מכן אני שומעת בחדשות שהתקבלה ההחלטה להיכנס קרקעית לעזה. מסתכלת על מסך הטלוויזיה, מקווה שזה חלום, מחכה שמישהו יגיד לי שזה לא באמת קורה. אוי לא, רק לא כניסה קרקעית! זה הדבר שהכי פחדתי ממנו, זו הדרך הכי נוחה לחמאס לפגוע ישירות בחיילינו, הם חיכו לרגע הזה. לא ממש הצלחתי להירדם באותו הלילה ועד שנרדמתי כבר הגיע הבוקר. מתעוררת, פותחת את הטלפון הנייד ורואה התראה מ'ווינט' המבשרת על ההרוג הראשון במבצע: איתן. הו כן, כמה סמלי, אני חושבת שכבר שמענו את זה מספיק. "למה?" שאלתי את עצמי, שוכבת במיטה עם דמעות בעיניים, עצובה כל כך שנהרג החייל הראשון במבצע.
ועכשיו, תוך כדי כתיבה, נשמעת אזעקה ברקע ובחדשות מבשרים על שני הרוגים נוספים. לצערי, מה שנותר לי לעשות זה להתפלל שהמבצע ייגמר כמה שיותר מהר בלי עוד נפגעים והרוגים. לא רוצה יותר את השנאה הזאת, לא רוצה יותר את הפחד הזה, לפחות בינתיים אני יודעת שיש מי ששומר עלינו.
מתוך עמוד הפייסבוק: צה"ל שלנו
//נוי ארווס