"בסדר אחי אל תדאג, עכשיו אתה כבר חסין. אתה לא תיפגע ככה שוב".
הוא אמר לי את זה על מנת לעודד אבל רק שבר אותי עוד יותר.
מי בכלל רוצה להיות חסין??! אני רוצה לאהוב כמו אז. עוד לפני שידעתי עד כמה זה כואב.
כמו אז שהפחד מלהיפגע בכלל לא נטל חלק במשחק הזה.
והתחושה הזאת זהה לתחושה כשאתה ילד ואתה מגלה שכל בני האדם מתים בסוף. כולל אתה ואפילו כולל אמא ואבא. זה משנה לך את כל התפיסה. אתה מבין שלדבר הזה יש סוף. שהכל זמני. ואתה פוחד מזה – אז אתה בורח מהרגע – בורח מהאהבה החדשה – מהבחורה שמבקשת שתאהב אותה בדיוק כמו שהיא אוהבת אותך. ואתה בורח כי אתה יודע שזה עלול להיגמר ורועדות לך הברכיים. אתה יודע שלא תעמוד בזה שוב.
אני רוצה לאהוב כמו אז שחשבתי שכל ה-'הלב כואב כי רק אותך אני אוהב' האלה זה בכלל המצאה של יוסי גיספן ושות' לז'אנר, זה די מצחיק שכעת אני מרגיש כאילו כל השירים האלה – שלעגתי להם בלי סוף – נכתבו בעצם עלי.
ועכשיו אני גם יכול להבין למה הז'אנר הזה כל כך מצליח, אין דבר שמעורר בך יותר השראה מלב שבור.
אה ועוד דבר שמשגע אותי!! אני מרגיש כאילו הרדיו שמע על המקרה שלי והחליט לעשות לי דווקא. אני לא אופתע אם בוקר אחד אקום עם חיוך מגומה לגומה, אזמזם עד כמה טוב לי ושמח, אפתח את התריסים – אצטרף לציוץ הציפורים – אדליק את הרדיו ואשמע את השדרן אומר: "זהו בוקר נפלא ואין יותר טוב מלפתוח אותו עם מחרוזת 'שירים שעושים לליעד רע על הנשמה' אני בטוח שתהנו".
סאמק עם הרדיו הזה!
אבל זה לא כל מה שקורה בחיי, אני גר באילת כבר חודשיים. מכירים את זה שאתם נוסעים רחוק בשביל לחפש משהו שנמצא מתחת לאף?
אז נראה לי שזאת בדיוק הסיטואציה ואולי זאת בעצם המטרה של המעבר. אם מקודם דיברתי על כך שהכל בחיים הוא זמני כמשהו רע – אז במקרה הזה ההפך הוא הנכון.
זה מושלם שבאילת הכל זמני – החברים שרכשת. הבחורות. העבודה. הדירה. הכל פה מרגיש כמו סטוץ אחד גדול.
עד היום בכל מסגרת שהייתי – בית ספר, צבא ואפילו חוג כדורסל, טרחו להגיד לי שהעתיד שלי תלוי בתוצאות שאני משיג. ופה, לראשונה בחיי אני מרגיש שאני נמצא במקום שלא משנה מה יקרה בו- זה לא ישפיע על העתיד שלי בשום צורה. זה כיף לחיות בבועה הזאת.
אז נכון, זה לא כל מה שקורה בחיי, ואני די מרוצה מהחיים הנוכחיים שלי. טוב לי במקום שאני נמצא בו. אבל בכל פעם שאני יושב לכתוב אני נזכר - וזאת התוצאה.
ברשותכם אצטט בית משיר שכתבתי בעבר:
'את לי דף את עיפרון
את מנגינה ואת גם קצב
רוצה לכתוב על אהבה
אבל יוצא לי רק על עצב'.
והשאלה המתבקשת היא אם הכתיבה מעלה בי זכרונות עצובים אז למה אני עושה את זה לעצמי? ואם אני מצליח לכתוב רק על עצב, אז איך זה שאני מרגיש כל כך טוב אחר כך?
אני אגלה לכם סוד, לפעמים, זה יותר טוב מסקס אפילו. בחיי.
אז עד כאן כתבנו מאילת הזמנית – וכל עוד הלב ימשיך להשתמש באמצעי מניעה,
מהסטוץ הזה לא תצא שום אהבה. ואולי זה בעצם טוב לי כרגע.
//ליעד וכניש