הטקסט הראשון שכתבתי היה שיר על אדם וחווה. זאת היתה כביכול תקופה חשוכה, אי שם בגיל 16, כשלא הבנתי את העולם, וזה היה בלי קשר לחצ'קונים. היא ביקשה שאכתוב, זה משחרר, זאת דרך ביטוי, במיוחד כי אני כל כך שקטה והיא מאוד רוצה לדעת מה קורה לי שם בפנים. היא אמרה שבורכתי במילים, ש"מים שקטים חודרים עמוק", ואני לא ביקשתי לחדור לשום מקום. מה זה מה שקורה לי שם בפנים? איך מתארים את הגוש השחור הזה בצורה שיבינו?
כתבתי את השיר. אחרי כמה ימים היא ביקשה שאשתתף בערב שירה, כי היא הוקסמה מהמילים שיצאו מהגוף הרזה שהתחבא בסווטשרט. לא דיברתי, אז שאקריא? אז הקריאו, ולאט לאט הגוש השחור ההוא התמוסס מבית החזה אל המגירה.
שנתיים אחרי הגיע בחור שבלבל אותי. הוא אמר מילים יפות על מציאות מכוערת, ואני רק רציתי להציל אותו, לפתוח את הכלוב ולעזור לו לברוח, לבלוע את כל המילים שאמר. בלילה קיצי אחד, אחרי שישבנו על ספסל, הוא שחרר אותי. ספגתי את הדמעות במדים וכתבתי שוב את כל מה שהרגשתי, טיפול פסיכולוגי שערך דקה.
עברו עוד כמה שנים. הסווטשרט התחלף בבגדים צמודים יותר, שלא איפשרו לי להתחבא יותר. המילים עברו מהמגירה לקלסר אפור, מילים קצרות וכבדות שהתחלתי לחשוף בפני אחרים. ובכל זאת, היו דפים שהשתיקה היתה יפה להם, השקט בקצה השידה שמעלה אבק, ריחות ובשר של אנשים אחרים. מדי פעם הרגשתי שחשוב לי לראות אותה. חזרתי לתקופה החשוכה ובכל פעם אמרו לי שהיא לא נמצאת, אבל שאוכל להשאיר הודעה. הרגיש מאוד מוזר להשאיר "תודה", מילה פשוטה וקצרה לעומת כל כך הרבה מילים שנשפכו ממני.
היום הייתי רוצה לחזור, לומר לה שהוטלה עליי קללה, שלמרות שאני רוצה להפסיק לכתוב, אני לא מצליחה. אספר לה שלדפים חיים משלהם, אספר לה על שהתעוררתי וגיליתי בתוכי גוש שחור חדש. אימתני, נטול רסן, בוטה, רירי ומסריח מריקבון, שיושב לי בבית החזה באופן די קבוע. כזה שמעורר לחיים את כל הסיוטים שלכם, מלקק לכם את האישונים כל הלילה, מערסל אתכם בידיים מדממות , וחושף לכם שיניים חדות כשהוא שר לכם שיר ערש. הכתיבה כבר לא משחררת, היא כולאת אותי בכלוב של מציאות מכוערת, ואין מילים יפות לתאר את זה. הפכתי להיות שקופה ואתם צופים בחדרי הלב שלי מוצפים, מרגישים את הגועל שזורם דרך האצבעות שלי.
מישהו אמר לי לאחרונה שאולי אני משקרת בכתיבה, לצערי אני לא טובה בזה. עדיין לא הצלחתי לסגל פוקר פייס, זה שורש הבעיה, ולכן אני לא רוצה לספר לכם יותר את כל מה שקורה לי בפנים, כי אם נשחק באסוציאציות זה יזכיר לי נחיתת אונס ושקיות הקאה. אני כותבת וכותבת, ויודעת שברגע שאסתובב אליכם, אני אשמע את הקליק של הנצרה ואצפה באגו שלי מתרסק מהקומה השנייה.
אני רוצה לפגוש אתכם לגמרי במקרה. להצליח לשקר לכם מבלי שתראו אותי ותחשבו על מה שכתבתי אתמול והאם התאוששתי מזה, ולמה נושאים כאלה ואחרים מעסיקים אותי. אני לא רוצה להיות המים השקטים שחודרים עמוק, אני לא רוצה לחדור אליכם יותר בצורה מילולית וירטואלית. אני רוצה לדבר פנים אל מול פנים, כדי שלא אשכח איך הקול שלי נשמע ורק כשארצה, אוכל לשלוף לכם דפים מהמגירה.
//טל חבושה