את מכתב הפיטורים רונן שם במגירה השלישית בקובייה שלו איפה שהוא מחביא את כל השוקולדים שכל פוץ במשרד מביא מהדיוטי אחרי שחוזר מסופ"ש בטורקיה או מאיפה שהוא לא היה. את רונן זה ממש לא עניין איפה כל אחד אונן בחו"ל. הוא לא היה שואל וכשהיה שואל לא היה מקשיב, רק היה שואל מנימוס.
הוא לא סבל את החבורה המזויפת של העובדים במשרד העלוב הזה שעבד בו באזה"ת בחולון. אבל מעולם לא סירב לשוקולד. וכשמישהו נסע לחו"ל ולא הביא שוקולד הוא קילל אותו בלב ולכלך עליו במטבחון.
הוא כתב כל הלילה בדירתו החשוכה. ניסח בצורה מפולפלת את הסיבות שהוא רואה לנגד עיניו שמחייבות אותו לקחת את הדברים, לצאת מהדלת ולא לחזור יותר לעולם. שהוא רוצה לעבוד עם ילדים. לטייל בעולם. להקים את הסטארט אפ שהוא תמיד מדבר עליו ואולי אפילו לעבור לצפון ולשתול גינת תבלינים מאחורי הבית שישכור. שהוא נרקב בקובייה ושהוא יכול יותר. ובלב חשב שאולי אפילו ימצא אהבה. אבל את זה הוא לא הוסיף. את המכתב הדפיס בבית ושם במעטפה שהחזיק בשביל צ'קים שהיה נותן בחתונות של עובדים במשרד. אחרי שבע שנים שבהם כל יום שם חולצה מכופתרת שגיהץ בלילה. נכנס למשרד, עושה סיבוב שלום ואז מתיישב ומגרבץ בתא שלו כל היום, החליט שנמאס לו.
צילום: (visualphotos.com)
בדמיונו הוא מביא קופסת קרטון וגורף לתוכה את אוסף בובות "מלחמת הכוכבים" עם הראש המתנדנד שהיו מונחות על השולחן שלו, באשקובית האחרונה ב"אופן ספייס" המעפן שבו בילה את רוב שעות העירנות בחייו, בשעה שהעובדים היו מתאספים סביבו ותוהים מה הוא עושה. לאחר מכן היה נעמד על השולחן, שם את השיר שפותח את האלבום של "ספרות זולה" ברמקולים של המחשב. וצועק על העובדים מסביבו שגם ככה הוא לא סבל, שילכו לעזאזל. בועט במשהו ועף משם ברכב הקבריולט שלו.
רק שלא היה לו קבריולט. לאף אחד לא היה אכפת ממנו, הוא פחד לעלות על השולחן. אם הוא היה צועק אנשים היו מתחילים לצחוק ובעיקר, הוא עוד לא נתן את המכתב פיטורים לאף אחד. אבל היום הוא ייתן. הוא קבע עם הבוס בארבע פגישה אישית.
הוא עלה למטבחון והכין לעצמו צנים עם ממרח שוקולד שמישהו השאיר במקרר, למרות שידע שאנשים מתעצבנים שאוכלים להם את הדברים מהמקרר. לאחר מכן נכנס לשירותים ושיחק "קנדי קראש" עד אחת. השירותים שקרא להם "חדר המשחקים" היו מחוץ למשרד בקצה המסדרון. הוא אהב אותם מכיוון שאף אחד לא היה מגיע לשם ואז היה יכול לשחק עם מוזיקה. משום מה עם המוזיקה הוא סיים מסכים מהר יותר.
כשראה שהשעה כבר אחת הרים את המכנסיים וניסה לצאת מכיוון שלא רצה להפסיד את ההפסקה. אבל דלת השירותים נתקעה. הוא צעק ודפק על הדלת אבל היא לא נפתחה. בעט בה, קילל, ניסה לשבור אותה עם הגוף ואז התיישב וחיכה שמישהו יגיע.
ביום רביעי, שבועיים לאחר מכן וולדה המנקה של הבניין הריחה ריח מסריח חריג מהשירותים בסוף המסדרון. היא מעולם לא מנקה שם כי – למי אכפת? היא אוהבת להתחבא בארון של החומרי ניקוי במקום. להסתכל באתר פייסבוק של הרוסים בטלפון ולדבר עם דודה שלה במוסקבה בצ'אט.
צילום: (visualphotos.com)
השמועות על מותו של רונן הכו גלים במשרד למרות שאף אחד לא שם לב שהוא נעלם לשבועיים. ועשרה אנשים רבו על 7 מיני טובלרון ושני עטי פיילוט שהיו במגירה שלו. וולדה פתחה את המגירה אחרונה וכל מה שנשאר היו רק סוכריות גומי מהמשלוח מנות של פורים ומעטפה סגורה. היא פתחה את השקית ושפכה את כל הסוכריות בבת אחת ללוע הענק שלה. היא אכלה אותם כל כך מהר שהם בקושי הספיקו להידבק לה לשיניים. את המעטפה היא זרקה לגריסה. גם ככה לאף אחד לא אכפת.
//אדם גולעד