יום אחד בשנת אלפיים ושש היה בוקר יפה במיוחד ואני כתבתי שלוש מאות מילה על זה שהעולם מוזר הבוקר. חיפשתי תמונה עם דשא כחול ושמים ירוקים, וסיפרתי על זה שהכל יפה ובהיר מדיי, והעולם פשוט מוזר הבוקר.
יום אחד בשנת אלפיים ושמונה הגעתי לעבודה שפעם אהבתי, והבחור ההוא מהמחלקה אמר שהיום זה סוף העולם. היה לנו נוף פנורמי למאחורה של העיר, שטחים לא מעובדים בירוק וברושים, ובאופק ראו את בית העלמין אבל איכשהו זה השתלב עם המראה הפסטורלי. במקדימה של כל הצבע הזה היה את הבוסתן של זיאד ואומרים שהיה שם חומוס נהדר.
אז הבחור ההוא, נכנס בבוקר למשרד והודיע שהיום הוא סוף העולם. שאלתי אם הוא השתגע, והוא אמר שזה יום כל כך יפה ומושלם ושנסמוך עליו, זה סוף העולם. יכול להיות שהוא חשב שאחרי יום כזה העולם לא יוכל להמשיך להתקיים כי מאז ואילך כל יום יהיה אכזבה, אבל בכל זאת קיוויתי שהוא יאכזב כי עדיין רציתי להמשיך לחיות.
עולם בבקשה אל תיגמר, איטס גונה בי לג'נדרי.
יום אחד בחורף של אלפיים ושלוש-עשרה החזאים אמרו שיש סופה. היקום היה סקפטי בעיקר בגלל המיקום שלנו על הכדור, אבל כשיצאתי מהבית ונסעתי לעבודה הסתכלתי על השמים ופתאום חזרה לי כל האמונה בשירות המטאורולוגי. השמים לבשו את האפור הכי כהה שהיה להם בארון, הכבישים היו שחורים וחלקים כמו ויניל, וזיג-זגים צהובים בוהקים פילחו את השמים. הסתכלתי על כל הסיפור הקודר הזה וחשבתי לעצמי שזה מראה אוטופי. אחרי שעבר החלק של ההתחלה, יצאתי מהעבודה וראיתי עצים קרוסים ופחים נפולים וחשבתי לעצמי שאני מקווה שזה לא סוף העולם כי נורא יפה פה בקיץ ואני רוצה להמשיך לראות.
יום אחד בקיץ אלפיים וארבע-עשרה חזרתי הביתה מהעבודה החדשה שלי וקיבלתי הודעה שהשכן מת. לקח לי זמן להבין במי מדובר כי כבר שנים שאני לא מכירה את השמות של השכנים, אבל כשהבנתי התכווץ לי הלב ונבעטה לי הבטן.
כבר שבועיים שאני רוצה לכתוב דברים טובים, אנקדוטות של חופשה שרק אדם אחד בעולם יבין וסיפורים על סיפוק שמבצבץ מהסדקים, אבל כבר שבועיים שהאדמה שלי בוערת. המדינה מתהפכת,שנאה בכל מקום. ערבים נגד יהודים, יהודים נגד ערבים, יהודים נגד יהודים, ימין, שמאל, לא מוצאים את הידיים והרגליים, המדינה נאכלת ומתאכלת, ואני מנסה להמשיך לנשום ולחיות את השיגרה שלי, לחשוב על הדברים הקטנים, איפה שנמצא האלוהים.
בסוף במקום לכתוב ולנשום אני באה הביתה מעוד יום שגרתי בעבודה, ושומעת שהאיש הקטן מקצה הרחוב נפטר. לא, לא נפטר. נהרג. האיש הקטן, ההוא שבשבעה של סבא שלי לפני מסתבר יותר מעשרים שנה, עמדתי בסוכת האבלים וצעקתי כמו שילדה בת שש צועקת "אמא, זה הגמד? זה הגמד?" וכולם השתיקו אותי מסביב, השתיקו את חוסר הטקט של ילדה. אז האיש הקטן הזה, מקצה הרחוב, זה עם בית הכנסת מעל הבית, זה שתמיד תהיתי אם הוא האחרון שיש לו ווספה עם החלק של הנוסע לצידו, אז הוא, נהרג בתאונת דרכים.
ויותר מכל מה שקורה מסביבי, הדברים האלה שקרובים אליך, האנשים האלה מהרחוב שלך שאפילו אין לך מושג איך קוראים להם, השיגרה הזו של עשרים ומשהו שנה בשכונה, זה מה שמטלטל אותך יותר מהכל וגורם לך להבין שכל יום יכול להיות סוף העולם. שזה יכול להיות יום שמתחיל ביופי קיצוני או במזג אוויר סוער יותר מכל מה שהכרת, אבל אתה יודע איך הוא מתחיל ולא יודע איך הוא ייגמר.
אלה הדברים שגורמים לי להבין שהחיים הם כאלה קטנים, שאנחנו כזה גרגר ואבק, ושהלוואי שרק נוכל לחיות. פשוט לחיות בשקט.
//אפרת בשרי