התחלתי את הפוסט הזה בראש שלי כבר אי אלו פעמים. מתחילה מסיכום של השנה האחרונה ומוותרת. פונה לשאיפות לעתיד ונתקעת. רוצה לכתוב על ימי הולדת שאני זוכרת, כמו בכיתה א' שאף אחד לא הגיע מהחברים שלי, ובוחרת לעצור כי למה להיות שלילית ביום ההולדת? חשבתי לכתוב על מתנות שמתחשק לי. אבל אז אצא כל כך חומרנית! ואולי אכתוב על מטרות שהצבתי ואיך שהצלחתי? לא מצליחה להיזכר. אז מציבה מטרות לשנה החדשה- לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות. לחשוב על עצמי, לחקור ולהבין את עצמי טוב יותר. אבל כמה כבר אפשר לכתוב על זה? אולי אתייחס לסוף שנה ג והאמביוולנטיות הזו סביב ההתקרבות לסוף התואר? שוב. די. אולי אכתוב על תעודת הצטיינות שקיבלתי השנה. ועל כמה זה מפתיע אותי מתוך ההיכרות שלי עם עצמי ב25 השנים האחרונות והיכולות הלימודיות שלי שמעולם לא באמת היו טובות. אבל זה אולי נושא לפוסט בפני עצמו. ואולי לחזור ליומנים מפעם? לצטט את עצמי בגילאים שונים, מאחלת לעצמי ברכות ליום ההולדת? וגם זה נראה לי מעפאן. ושוב אני מונעת מעצמי מלא רעיונות שצצו ואבדו בין גינונים לאנחות.
הקיץ ה26 שלי על פני האדמה מתחיל היום.
נתקלתי במחסום כתיבה עמיד במיוחד שעוצר אותי מלכתוב בשבועות האחרונים. ניסיתי הכל! ניסיתי לשמוח וניסיתי לבכות, ניסיתי לכתוב בבוקר או בשעות הקטנות, ניסיתי לישון המון, לישון ממש קצת, להשתכר יותר, להשתכר פחות, להיות רעבה, להיות שבעה, לנסוע לטייל או לנקות את הדירה. ניסיתי באמת שהכל ואני כבר לא יודעת איך לעבור את המחסום המטופש הזה שלא נותן לי להוציא, שמונע ממני לחשוב ולהבין מה עובר עליי. הכתיבה חסרה לי כמעט כמו לנשום. כבר סיפרתי פעם שמתוך 25 שנים שאני חיה, יש לי שניים עשר יומנים. כמעט מהרגע שיכולתי לכתוב, כתבתי על עצמי. ופתאום, שבועות ארוכים שכלום. והמון מסביבי קורה ועדיין שום דבר לא מניע את גלגלי הכתיבה שלי.
חוגגת יום הולדת 25, ומרגישה מבוגרת מידי. עם אוטו ועבודה ושגרה כזו.
לא רוצה להתבגר אבל כן רוצה. פשוט לא רוצה להתנהג כמו מבוגרת.
אמא טוענת שדופקים לי את המוח במכללה. שרוצים שאהיה מורה כזו שחושבת מה שהיא צריכה לחשוב. ואותי זה מעצבן, שככה היא אומרת. כי יש בזה משהו נכון. ללא ספק הלימודים מאיצים את תהליך ההתבגרות (ואת תהליך הופעת השערות הלבנות על הראש שלי).
למרות שזה בכלל לא משנה מה אני רוצה או לא רוצה, הזמן עושה את שלו ולשם כולנו הולכים, כולנו מתבגרים מהרגע שנולדנו.
אני פשוט רוצה הבטחה, שהכל ימשיך ממש ככה, כמו שהוא קורה וכמו שהוא צריך לקרות. שיש סביבי אנשים טובים ואהבה גדולה ויש לי מספיק כסף למה שאני צריכה, וכולם בריאים ויפים, ואני מרגישה מאותגרת מהחיים ונהנית מכל מה שאני עושה, העבודה, הלמידה, הציור, הכתיבה, השירה, ההלחנה והחברה. אני מרגישה מסופקת מהחיים. לא צריכה הרבה יותר מזה.
אני מאחלת לעצמי להמשיך להיות מסופקת, להמשיך לשמוח ולעשות טוב עם כל מה שיש לי. שאמשיך להתעניין מהעולם, ושהעולם ימשיך לחבק אותי ממש כמו עכשיו.
ושמחסום הכתיבה הזה יגמר, אם בסופו מתוכננת איזו יצירת מופת – גם זה בסדר, אבל אם לא, אז הבנתי, מיציתי ואפשר להמשיך הלאה, כי גם לכתוב את עבודות סוף השנה אני לא מצליחה. והימים עוברים ותאריכי ההגשות מתקרבים. אז בבקשה. אם הייתי מכבה עכשיו נר, זה מה שהייתי מבקשת. שהכל ימשיך כמו שהוא, עם מוזת כתיבה חדשה ורעננה מהניילונים, זו אחלה מתנת יום הולדת.
//טל עוז