לא ראיתי את חבר שלי כבר ארבעה ימים. לא שזה מוזר, כשאני טסה לרוב אני לא רואה אותו יותר זמן – שבוע, שבוע וחצי. אבל לא ראיתי אותו ארבעה ימים ואני בארץ ואנחנו גרים במרחק שלושה בניינים אחד מהשני. גם לא הכי נכון להגיד שלא ראיתי אותו, כי ישנו כמעט כל לילה ביחד, אז אולי ראיתי אותו בחצי עין, אבל לא ממש.
למה אני מציינת את העובדה הזו? כי היא מעידה על כל כך הרבה דברים אחרים.
אנחנו חיים משעה לשעה, דקה לדקה, רגע לרגע. לפעמים לא עוצרים בשביל לחשוב אפילו, כאילו הזמן בורח לנו בין הידיים. 24 שעות שנמסות להן בלי שנשים לב לכך. לפעמים כשאני בניו יורק אני מרגישה את זה יותר – אנשים רצים שם ממקום למקום, ממעבר חציה אחד לאחר, כאילו הם רודפים אחרי משהו. אחרי מה?
היום, אחרי תקופה דיי ארוכה ועוד אחת כזו שבדרך, היתה לי שבת של מנוחה. יכולתי, באמת ובתמים, לא לעשות כלום. ותאמינו לי שנצלתי כל רגע מה"לא לעשות כלום הזה" (בסדר בסדר, שטפתי את הבית והכנתי אוכל – אבל זה כי אני לא באמת כזו שמסוגלת לא לעשות כלום שעות) והלא לעשות כלום הזה היה לשבת ולחשוב קצת – על החיים, על הלימודים (שיגמרו-כבר-הלוואי-אמן-אמן-נמאס-לי-ממש), על העבודה, על המשפחה, על החברים, על החבר שלא ראיתי ארבעה ימים.
חשבתי לרגע שבאמת ובתמים אני לא מבינה אחרי מה אנחנו רצים, הכרה? כסף? "חיים טובים" יותר? אהבה? חשבתי לעצמי שזה תהיות של ילדה קטנה. אמרתי לעצמי שדי, אני צריכה להתבגר קצת, עברתי כמה דברים בחיים ואני יודעת למה אנחנו רצים. אבל תכלס, בפנים בפנים.. אני לא.
מבולבלים? גם אני. בכל פעם מחדש שאני חושבת על זה. בפעם האחרונה שלי בניו יורק עמדתי באמצע הרחוב והסתכלתי על האנשים ואמרתי לעצמי – נועה, את לא תהיי כזאת. את לא תרוצי אחרי החיים, הם ירוצו אחריך. את – את תהני מכל רגע.
אז כמו שכתבתי בהתחלה – לא ראיתי את חבר שלי ארבעה ימים. יודעים למה? ניחשתם נכון. כי אני רצה. אלוהים יודע לאן, אבל רצה. קמה מוקדם בבוקר לעבודה, מתרוצצת ממקום למקום, משם ללימודים, משם הביתה, מתכננת כבר את מחר. אני קמה לפניו, מדברים קצת בטלפון במהלך היום, הוא חוזר אחרי, נותן לי נשיקת לילה טוב ו..אני קמה לפניו. ואלוהים…אני מתגעגעת אליו. אפילו כשהוא שוכב, פה עכשיו, ישן על המיטה לידי.
אני צריכה איתו עשר דקות ביום. עשר דקות של להסתכל לו בעיניים, לחפש את החיוך שלו במבט, לספר לו איך עבר עליי היום, לשמוע איך עבר שלו. לרכל איתו על חברות שלי, על ההיא שעשתה קטע מטומטם ועל זאת שנפרדו ממנה. לשמוע אותו נאנח על הלימודים, נאנח על העבודה, נאנח על חוסר הזמן ועדיין צוחק בקול רם. למצוא את הקמט הקטן שלו שאני כל כך אוהבת כשהוא צוחק. להתייעץ איתו על דברים שקורים ועל דברים מפגרים. לעודד אותו בדברים שקורים לו. להקשיב לו כשהוא מחייך ומספר לי על עוד משהו בכדורסל או בטניס או בעוד איזה ספורט שאני לא באמת מבינה בו יותר מדי. צריכה להרגיש אותו מחבק אותי, להרגיש את השפתיים שלו על הצוואר שלי, לשמוע את הנשימות שלו. לא לרוץ איתו בחיים האלה אלא להיות נוכחת איתו, ממש כאן ועכשיו. רוצה להנות איתו מכל רגע ולא לרדוף אחרי כלום. אני צריכה עשר דקות בסוף כל יום.
עשר דקות של אהבה.
//נועה כוכב