אני אוהבת להרגיש בבית במקומות שאני מגיעה אליהם, ואיכשהו באופן כנראה טבעי, זה קורה אחרי שאני נמצאת זמן מה במקום מסויים. גבעתיים, למרות כל געגועיי לתל אביב ולדרום, מרגישה לי כמו בית. אני כמעט שנתיים בדירה האהובה שלי, שקצת מתקלפת, לא ממש חסינה לרעשי גן הילדים הצמוד ולצעקות השכנה מלמטה, מפתיעה אותי כל פעם מחדש בימי הקיץ החמים עם ג'וק מחמד לעת ערב, אבל אני מרגישה בה שזה המקום שלי. לפחות כרגע.
גם בשכונה אני כבר מכירה את כל מי שחשוב. את יעקב מהמכולת (מכולת שגם סמי הורי החתיך קונה בה!), את זאת מהקיוסק שנדמה לי שהיא עובדת 24 שעות, את השזופה-יתר-על-המידה מהמכבסה, את הג'ינג'ית מהסושי שתמיד בהפסקת סיגריה, את הקשוחה מהמאפייה שהפסיקה לשאול אותי אם לפרוס לי את החלה של שבת (כי מי, לעזאזל, עושה דבר נורא שכזה??). את הנער שעובד אצל הירקן וכל פעם מחדש עושה את אותן בדיחות מעצבנות, אז כבר אין לי ברירה אלא לצחוק מהן. את הילד המתוק של השכנים, שאני זוכרת שכשהגעתי לדירה הוא היה ממש תינוק ועכשיו אני שומעת אותו צועק לאמא שלו "השגתי אותך!!!" כשהוא עולה לפניה במדרגות.
בנוסף לכל אלה, אני גם מכירה את יהלומה, אוספת הבקבוקים. כשראיתי אותה לראשונה חשבתי שהיא אישה בודדה או חסרת בית, בהמשך גיליתי שיש לה בעל והיא אפילו אוספת תרומות עבור אנשים שיש להם עוד פחות ממנה. אפילו שהיא לא יפה ולא בת 16, היא שבתה את ליבי.
הרבה זמן לא ראיתי את יהלומה. חשבתי שהיא עברה דירה וקצת הצטערתי, כי אהבתי לשמור עבורה בקבוקים ולתת לה אותם כדי לראות את החיוך חסר השיניים שלה מחייך אליי ומשקה לי את הלב.
השבוע, כשיצאתי מהמכולת של יעקב, מאוכזבת שהפעם סמי הורי לא קנה את המים שלו דווקא כשאני שם, ראיתי אותה. היא ועגלת השוּק שלה, שמלאה בשקיות ובקבוקים. אמרתי לה שתחכה שם והלכתי להביא מהדירה שקית עמוסה בבקבוקי יין ואפילו כמה בירות, מהימים הלא רחוקים שהגוף שלי עוד היה מסוגל לשתות אותן.
העזתי ושאלתי אותה לאן היא נעלמה, ואמרתי שלא ראיתי אותה זמן רב. "בעלי נכנס לבית חולים, הוא לא בסדר, ואני חולה אונקולוגית גם, אז אני כל הזמן נוסעת וחוזרת". זה הרגיש לי כמו סטירה על ה(ל)חיים. "אלה החיים, מה נעשה, ככה זה" היא עודדה את שתינו.
קשקשנו עוד כמה דקות, בהן בעיקר היא דיברה. אנשים אוהבים לשפוך בפניי את הלב. לפעמים זה נחמד. היא אמרה לי תודות ומחמאות והוסיפה: "כבר חשבתי להפסיק עם הבקבוקים, אבל זה נותן לי משהו לעשות כל יום". צבט לי בלב. אני שותה יין עם עצמי או אחרים בערב בבית ונהנית, וכשהבקבוקים מתרוקנים הם הופכים עבורה לסיבה לקום בבוקר. מעגל חיים מעוות שכזה.
הכנסתי את מספר הטלפון שלה לפלאפון שלי והבטחתי שאשמור לה בקבוקים ואעדכן אותה בכל פעם שתהיה לי כמות. איחלתי לה ולבעלה הרבה בריאות, אפילו שהרגשתי שזה איחול מאוחר מידי.
"את מקסימה" היא אמרה בחיוך ולא הפסיקה להודות לי.
החיים האלה, חשבתי לעצמי, הם לא תמיד נחמדים.
//סיוון סטרומזה