הידיים שלי מזיעות ורועדות, גם הרגליים, הפה שלי יבש, הלב שלי דופק ממש חזק, כמה חזק? אני מרגישה שתכף הוא יקפוץ לי מהחזה החוצה ואני אתעלף על השטיח הצבעוני מקיר לקיר שפרוס פה.
אני מנסה לתרגל נשימות עמוקות וקצובות ומרגיעה את עצמי במילים מחזקות:
"אל תדאגי זה יגמר מהר", "תחייכי והכל יהיה בסדר", "את תותחית וזה קטן עלייך".
האולם גדול וחמים, כל המוזמנים ישובים לשולחנות עגולים ויפים, לוגמים קפה, על כל צוואר שרוך עם תג שם, האווירה נעימה ורק אצלי בבטן בלאגן.
שתיתי כבר ארבע כוסות קפה, חושבת שאולי זה ירגיע ויפקס אותי אבל זה לא באמת עוזר.
אני לא מכירה פה הרבה, רובם בכירים בתחום וקולגות שלראשונה אנחנו נפגשים, הרבה פנים שהסתתרו מאחורי כתובות אימיילים, מרגיש כמו בליינדייט המוני ושיחות חולין זה ממש הצד החזק שלי.
(צילום: visualphotos.com)
10:30
יש עוד שעתיים עד שיגיע תורי לדבר, שעתיים שבטח אני אעביר בלחץ ורק אחר כך, אחרי שאסיים את הפרזנטציה שלי אוכל להירגע וליהנות מהאירוע כמו כולם.
אני יודעת שזו הזדמנות יחידה עבורי להרשים את האנשים החשובים שנמצאים פה בחדר וזה מעלה לי שוב את רמת החרדה, אני מנסה לשדר עסקים כרגיל אבל בתוך תוכי גועשת, אני אוהבת להיות בשליטה והמצב הזה מוציא אותי מאיזון.
כל הפחדים שלי מתנקזים לרגע הזה שיקראו בשם שלי, פוחדת לגמגם, פוחדת לשכוח, פוחדת להיות משעממת ,פוחדת לא לעמוד בציפיות, פוחדת להיכשל.
התכוננתי היטב, דיברתי לעצמי מול המראה, לא מוכנה להשאיר כלום ליד המקרה, שום אלתור לא יהיה פה, אני עוד לא מוכנה לזה.
תמיד היה לי פחד במה, אני די טיפוס של מאחורי הקלעים, מפיקת על בתוך תוכי, זו שרצה ובודקת שהכל עובד כמו שצריך,שהכל מתוקתק, חושבת מה עלול להשתבש ונערכת לזה, זו שדואגת שהכל ילך חלק לאמיצים שבפרונט, זה התאים לי עד עכשיו.
אבל אני כבר לא באותו המקום, הכרחתי את עצמי לצאת לקדמת הבמה, הקריירה שבחרתי לעצמי רחוקה משם, בתפקיד הזה אני חייבת להיות נוכחת, מצפים ממני להשמיע את דעתי ואני לא יכולה להסתתר יותר.
12:15
עוד רבע שעה מגיע תורי, אני נכנסת שוב לשירותים, מביטה בעצמי במראה, מסדרת את הצווארון, אוספת את השיער, מחדשת את האודם ובודקת שהחיוך שלי נקי.
(צילום: visualphotos.com)
12:30
קוראים בשמי, אני עולה על הפודיום, הבטחתי לעצמי לא להפסיק לחייך, סולחים על הכל למי שמחייך.
מנסה להסתיר את הדפים שלי עם המהדקים הצבעוניים.
יש לי רק כמה שניות לזמן חסד – זמן של רושם ראשוני שבו מי שצופה בי מחליט אם אני מעניינת אותו או שהוא יעביר את הרבע שעה הקרובה בוהה בנייד שלו, יודעת שהסף הקשב של הקהל בדקות הראשונות מאוד נמוך.
מוצאת לי מישהו קרוב ומסתכלת לו בעיניים, מעכשיו ועד סוף ההרצאה הוא שלי.
עומדת זקוף, מנסה להפגין בטחון עצמי, מתנהגת כאילו זה קטן עליי.
מתחילה עם סרטון, הוא מתחבר לנושא ואמור לעורר את הרדומים שמתים כבר לאכול צהריים, הם קשובים ואני כבר רגועה יותר.
הקול שלי נהיה גבוה בלי שאני מצליחה לשלוט בו ואני קצת מגמגמת, רואים שאני נרגשת,
מתחילה לספר מי אני ומה התפקיד שלי, מה עשיתי עד עכשיו ומה אני צופה לעתיד, אני קופאת לרגע וממשיכה לחייך.
זורקת בדיחה מתוזמנת ומתענגת כשהיא באמת עובדת,הקול שלי עדיין רועד אבל הקהל שלי איתי, הוא מקשיב לי ומסתכל עליי, איזה כיף שעוד מעט זה נגמר, מחכה כבר לחזור לכיסא שלי, מפלס החרדה לקראת צניחה, נשאר רק עוד דבר קטן…
יש למישהו שאלות?
// מאיה חיימוביץ'