השני שגרתי איתו ויתר בשבילי על תל אביב. הוא היה בצומת דרכים, חיפש את עצמו, מצא אותי. הוא היה גבוה עד אינסוף, היו לו עיניים של תכלת וריסים עד לירח וחיוך בלתי מחיק. אחרי חודשיים עברנו לדירה קטנה במושב שלו בצפון. הוא מצא עבודה בדרום ונסיעות הרבה, ואני מצאתי שקט לכתוב.
שבוע אחרי שעברנו לדירה עם הנוף הכי יפה שראיתי, אנחנו עומדים במטבח. הוא שוטף כלים. בבוקר תליתי חולצות לייבוש והוא אמר שאמא שלו לא תולה ככה. זו הייתה הפעם השלישית ששמעתי שאני לא עושה משהו כמו אמא שלו. אמרתי לו שהיא נהדרת אבל אם הוא מתגעגע לאיך שהיא עושה, הוא מוזמן לחזור לגור איתה. הוא הבטיח להפסיק וכפיצוי אמר ש"היום כלים עליי". אני בוהה החוצה מהחלון כשהוא שוטף כלים. עצלנות של אחר צהריים משתלטת עליי. לא מצליחה אפילו להזיז את העיניים לנקודה אחרת. "אני צמאה", אומרת לו. "מה הבעיה? תשתי", הוא עונה. ואני מחייכת ושואלת בהתגרות, "איך קראת לי?" הוא צוחק. בא מאחוריי, תופס אותי ומרים. "את במצב רוח כיף?" הוא שואל. כשהרגליים שלי נוגעות חזרה ברצפה הוא נושק לי בצוואר נשיקה מפייסת. "זה סתם", אני אומרת לו ומתכוונת: רק בודקת את רמות הפחד שלך מ"לנצח נצחים". אפשר להמשיך לחיות כרגיל.
בחדר עבודה. הוא מציץ מאחורי הגב שלי כשאני כותבת סיפור. "מה זה? למה 'לנצח נצחים' במרכאות?" הוא שואל. "ככה אני תמיד עושה", אני אומרת לו "את לא מאמינה בזה, אה?"
"במה?"
"באהבות שהן לתמיד", הוא עונה. "בטח שכן", אני אומרת לו "אבל אנשים נפרדים אתה יודע". "את יודעת מה אני חושב?" הוא שואל בלי לחכות לתשובה, "שנראה לי שעם כמה שאת מוכנה למיסוד של יחסים את אפילו יותר מוכנה לפירוק של יחסים". האינסטינקט שלי רוצה להתנגד לקביעה הזאת. אבל אני נזכרת שתמיד בבחירת בני הזוג שלי עוברת לי בראש המחשבה, הוא בן אדם שיהיה קל להתגרש ממנו?
אני קלישאה של בת להורים גרושים. הכי מפחדת שיעזבו אותי. תמיד אומרת "לך ממני" כדי שאם באמת ילך אז אני אדע שאני אמרתי קודם. שונאת שאני בוכה בקלות. הוא מחבק. "אני לא מתכוון ללכת לשום מקום", הוא אומר בסוף. ולכמה רגעים אני באמת מאמינה לו. לכמה רגעים בודדים הוא גורם לי להרגיש שאני לא עזיבה כמו שתמיד חשבתי.
יושבים במסעדה.
"אני צריך לנסוע לדרום לכמה ימים", הוא אומר ומגלגל את קצוות שערותיי בין אצבעותיו.
"לכמה ימים?" אני שואלת ומתמכרת למגע, קצת ליטופים בשיער ואני נמסה.
"ארבעה ימים. אולי ארבעה ימים וחצי", הוא אומר ומרים את בקבוק הסודה הריק שלי, מסמן למלצרית שתביא עוד אחד. "
אני אביא לך הפתעה", הוא אומר בשובבות, מנסה למכור לי מרחק בחיוך ובקבוק סודה. אני מהנהנת. מה אני כבר יכולה להגיד לו? שנמאס לי מהנסיעות שלו לדרום? שאני שונאת את העבודה שלו? שלא בא לי לעבור לגור איתו שם כי המדבר עושה לי בחילה? אז אני פשוט מהנהנת. המלצרית מניחה את בקבוק הסודה על השולחן. אני פותחת אותו ולוגמת, מחכה שהוא יגיד בפעם המיליון שזו שתייה של זקנים. היה לי משהו נורא חכם לענות לו על זה. אבל במקום הוא רק אומר "תשמרי על עצמך, כן?"
"מבטיחה".
באחת הפעמים שהוא חוזר משם הוא אומר, "יש לך ריח של בית מלון".
ואני כבר יודעת שהוא נמצא יותר שם, מפה איתי.
הבטחתי לו שאני אשמור על עצמי, והנה אני נעזבת,
אז זה זמן ללכת.
אני אורזת אותי נקי, נשיקת פרידה, הולכת משם נעים.
תמיד הם אוהבים אותי יותר כשאני הולכת.
כי אני אולי לא כזאת טובה בהתחלה ואמצע של מערכות יחסים,
אבל משום מה אני נהדרת בסופים.
//סתיו גולדשטיין