שלושת השבועות האחרונים היו רוויי אמוציות: הנערים החטופים נהרגו מיד, אך אי הידיעה ליבתה את רגשי הכעס, הזעם, התסכול, השנאה והרצון לנקמה. מיעוט רועש היה צמא לדם ורק חיפש קורבן לביצוע לינץ' אינטרנטי: אם זו חברת כנסת שנדמה היה שהיא חטפה את הנערים, או סטודנט לרפואה שכתב ססטוס בפייסבוק – כל מי שערבי ולא צועק את נאמנותו למולדת היהודית הוגדר כאויב האומה והוצא להורג בכיכר הפייסבוק. מלחמת החורמה בדעות מנוגדות למיינסטרים הייתה אגרסיבית, וגם גרמה לי לתהות מהיכן מגיע הצורך להשתיק כל דעה איזוטרית שמנוגדת לדעה המקובלת. האם אנחנו עד כדי כך לא בטוחים בצדקת דרכנו, עד שאנחנו חייבים לרדוף את כל מי שהעביר בדל של ביקורת?
אתמול באופן מפחיד למדי הלינץ' יצא מגבולות האינטרנט והגיע לרחובות ירושלים. מיעוט אלים וצמא דם חיפש נקמה, והוציא אותה על עוברי אורח שנחשדו בהיותם ערבים. כמו במקרים רבים מדי בהיסטוריה של העם היהודי, שוב מצאנו את עצמנו מעורבים בפרעות על רקע אתני, אבל הפעם מהצד השני – כתוקפים.
אני המומה, אני מתביישת, אני מזדעזעת.
בשלושת השבועות האחרונים התוודענו למשפחות של הנערים החטופים. משפחות ישראליות שהפגינו תקווה, אמונה, אהבה והכרת תודה – ניגוד גמור לאספסוף בירושלים אתמול בערב. המשפחות האלו ייצגו את הרוב השקט שרוצה לחיות בשלום ובשלווה בלי מלחמות מיותרות. האספסוף צמא הדם הוא מיעוט רועש, שכואב לו, אך מתמודד עם הכאב באמצעות גרימת כאב נוסף. כדרכו של מיעוט רועש, קולו השש אלי קרב נשמע חזק יותר מהדממה של הרוב שמעדיף להימנע מעימותים ומלחמות.
אבל לרוב הדומם, שאליו אני משתייכת, ובטח גם את או אתה ובטח גם רוב האנשים שאנחנו מכירים, יש עימות אחד שהוא חייב להפסיק להימנע ממנו – העימות עם המיעוט צמא הדם. לכולנו כואב, אבל אנחנו יודעים שנקמה לא תשיב את הנערים. אנחנו מכירים מקרוב את הכאב שבטרור ובאלימות כלפי חפים מפשע. ולכן אסור לנו לשתוק נוכח אלו – גם כשהם מופנים כלפי יהודים וגם כשהם מבוצעים על ידי יהודים. בואו נהיה רוב שאינו דומם ונוקיע מתוכנו את השנאה והאלימות.
//אור סרי