שזורה בסיפור אהבה

כואב לי להפרד ממך.
האמת שזה קצת מגוחך אבל פעם כשחשבתי עלייך והקיום שלך, ידעתי שתמיד תהיה שם. לא משנה מה יקרה.
בכל רגע נתון בקשר שלנו, לא סטית מהנתיב שלנו.
אני סטיתי ימינה ושמאלה, סטיתי למעלה ולמטה, חזרתי אחורה בזמן וקפצתי קפיצות לעתיד, אבל אתה היית שם.
היום אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק.
היום כשאני סוף סוף מבינה את הקסם שהוא אתה, אני כבר מפחדת שלא תהיה שם תמיד.
וכואב לי להפרד ממך בכל פעם. זה כמעט מרגיש לי כמו תופעת הפנטום של האיברים הכרותים אצל אנשים. כאילו אתה חלק ממני ואני מרגישה אותך.
וכואב לי פיזית, לא ביד או בבטן או בראש או ברגל, כואב לי בנקודה ששייכת לך.

הייתי רוצה להאמין שאתה למד ממני כמו שאני למדה ממך.
כי אני למדה כל יום על התמדה, על כוח רצון, על היכולת שלך להתמודד עם קשיים שאני בחיים לא הייתי מתמודדת.
אני מתמודדת עם המון דברים שטותיים. אבל זה? אלו הדברים האמיתיים שכשאני מבינה אותם לעומקם אני בורחת.
ואני רוצה לברוח כל יום, הפחד לפעמים משתק אותי והמחשבות טסות 150 קמ"ש ואני משכנעת את עצמי במציאות אחרת בכל פעם מחדש.
אני הפכפכה, הייתי ונשארתי.
אבל אתה? אהבת אותי מהיום הראשון, בחיים לא היה לך ספק בי.

ספק היא מילה שמלווה אותי לכל מקום שאני הולכת.
אומרים שאין סיבה להטיל ספק במעשים שלנו כי אין לנו אופציה אחרת, בנקודה מסוימת נצטרך לעשות משהו והספק מיותר בכל החלטה.
היו לי לא מעט קשרים בחיים, הכרתי לא מעט אנשים בחיים ועברתי חוויה או שתיים.
אני יכולה להגיד בוודאות שהייתי משנה לפחות 50 אחוז מהחוויות האלו,
אני גם יכולה להגיד בוודאות שבחיים לא הייתי משנה שום דקה מהזמן שביליתי איתך.
לא הייתי משנה אף שיחה, ליטוף, נשיקה וחיבוק.
היו רגעים כל כך מושלמים איתך שלא האמנתי שזו באמת אני במציאות של עצמי וזו לא אני בעוד אחת מאלף הפנטזיות שלי שתמיד אגב, כללו אותך.

ואני לא אדבר על הסקס שלנו,
סקס שעוד יכתבו עליו שירה וסיפורים, כזה שמרגיש לי כאילו נועדתי לעשות אותו רק איתך.
אני רק אקווה שיום אחד תהיה לי הזדמנות אמיתית אפילו שאני צינית בעלת אידיאלים, ריאליסטית שמאוהבת מעל הראש ושזורה בסיפור אהבה. ואני לא רוצה שהוא יגמר.
וכל מה שנותר לי בינתיים, זה לכתוב עלייך מילים.
הרי כבר גם ככה כתבתי עלייך יותר מעל כל האנשים האחרים ביחד,
בעצם כתבתי עלייך יותר משהייתי רוצה להודות.
וכנראה שבחיים לא אפסיק לכתוב עלייך,
גם לא בעוד עשר שנים כשיתרוצצו לי ילדים קטנים בבית,
גם לא בעוד עשרים שנים כשאני אזכר ברגעים שלנו ביחד,
וגם לא בעוד חמישים שנים כשאני אספר לנכדים שלי על איך מרגישה האהבה הזו שכותבים עליה בספרים.

//לודה גרקו