10/6, אני עוזבת את העיר הגדולה, חסרת המעצורים, נתניה!
כשמבינים לאן אני עוזבת, פתאום המשפט הזה לא נשמע כל כך מגוחך. אז לאן? לברקן. איפה זה? ליד אריאל. אה… אה? אהההההה… הת…התנחלות? מממ…סוג של. או ווה. זה רק לתקופת הלימודים! אוקיי.
אז למי שעדיין לא מכיר, ברקן הוא יישוב קטן ונחמד שנמצא צמוד לאריאל. מעבר לזה אני לא יודעת כלום. וכשאני אומרת כלום, אני באמת מתכוונת לכלום.
ביום הראשון נלקחנו לסיבוב ברחבי אריאל אני ובן זוגי (עוד פרט קריטי – מעכשיו אני חייבת לומר "בן זוגי". מסתבר שכשעוברים לגור ביחד זה מיד מתחיל להיות רשמי. מסתבר שהמילה "חבר" היא רק למי שעוד לא עבר לשלב ב'). בעודי מסתכלת מהחלון ומנסה לזכור את הדרכים (מה שלקח לי בדיוק יומיים), התחלתי בראיון הפאקצה בעיר החדשה:
"איפה יש פה קניון?"
"אין פה קניון, רוצים לבנות, אבל אין. יש מכולת בברקן".
"אין קניון???? איך עיר בלי קניון? זה מוזר לי כי בנתניה יש לנו חמישה קניונים" (ממש סקס ונתניה הגדולה). "אוקיי אז סופר פארם איפה יש לכם?"
"אין לנו, יש ניו פארם ויש מכולת אם תצטרכי דברים קטנים". (מה אני הולכת לעשות, לעזאזל, בחמשת הימים המאושרים בשנה, שבהם אני לא יוצאת מאגף התחבושות ומשכחי הכאבים?)
"ויש לכם…
בעצם הבנתי -
יש מכולת".
9Rooms
באותו הסופ"ש ההורים באו לבקר. הדלת נפתחה ואחי בן ה-12 קפץ עם המשפט "השנון" הראשון לאותו הערב: "כל כך שומם פה שאף ערבי אפילו לא ירצה להיכנס". מצוין.
אמא דווקא התלהבה ואמרה שאם היה אפשר להעביר את כל הבתים האלה לעיר כלשהי במרכז (העיקר שיהיה במרכז), היא הייתה שמחה.
ואבא? כמו כל רוסי אמיתי, היה עסוק בלדפוק על כל קיר אפשרי ולבדוק אם הוא לא מגבס חלילה.
בדרך חזור זה כבר היה יותר בכוון של שיחה מסיטקום כלשהו:
אמא: "לוחית לבנה, יש לאוטו הזה לוחית לבנה!"
אבא: "הקיר של החדר שלהם מגבס".
אמא: "יש פה הרבה מכוניות כאלה?"
אבא: "אני בטוח שגם התקרה שם מגבס… מה עבר בראש למי שבנה את הבית הזה?"
אמא: "הו! השלט של איקאה, בבית סוף סוף".
(נתניה מעולם לא הרגישה מקום בטוח כמו באותו יום)
לילה אחד התעוררתי מנביחות בלתי פוסקות, באותו מקצב, של הכלב של השכנים. ופה חברים, החסרון הראשון והגדול ביותר, לטעמי, של יישובים קהילתיים. "תבוא, שקט פה, אין את הרעש של העיר". נכון! אבל יש את הרעש של עשרת אלפים ואחת הכלבים שלכם שמחליטים להשמיע קול דווקא ב-3:30 בלילה. אני כבר מעדיפה את הערס הקטן שצורח "אני ארצח אותך, באמא ש'לי", לפחות איתו אפשר להתמודד מבלי שתואשם ב"צער בעלי משהו משהו משהו".
בן זוגי (תסלחו לי, כבר הסברתי קודם) קם בסערה ויצא לטפל בכלב. צרחות, צרחות והוא חוזר.
"מה עשית?"
"הבאתי לו צ'אפחה וצעקתי על הבעלים".
"מה צ'אפחה תעזור? הכלב לא אשם, הבעלים שלו אשמים".
נרדם.
בשבוע של החטיפה לראשונה חיכיתי לאוטובוס בתחנה "המפורסמת" של ברקן.
"את צריכה טרמפ?" שאל אותי גבר בעל חזות בטוחה דווקא. "לא, לא… לא. תודה".
מחלון האוטובוס ראיתי שלט ענק "אייל, נפתלי, גיל-עד אנחנו אתכם" וברקע עשרה טרמפיסטים מחפשים את הדרך היחידה לחזור הביתה מהעבודה.
כולם מתנהגים כרגיל ואני מבינה שוב שכנראה שהמושג "מדינת תל אביב" הוא לא מדויק, אלא יותר בכוון של "מדינת המרכז", כי בצורה מוזרה מנתניה הכל היה נראה הרבה יותר מסוכן.
במרכז אריאל, באופן מפתיע, יש כמעט הכל. כנראה ההחלטה הייתה לפזר את תכולת הקניון ברחבי כל העיר. חבל רק שעניין המזגן לא התפזר בכל העיר – חום מהגיהנום. את המשוגעת עם הג'ינס המשופשף זה כנראה לא עניין, כי היא במשך יומיים הסתובבה באותו המקום וביקשה סיגריה ואקסל. תודה לך מיס, גרמת לי להירגע ולחשוב על האופציה שגם אם אני לא אמצא עבודה, אני עדיין אוכל להשיג סיגריה, אקסל וג'ינס משופשף.
9Rooms
באותו הערב אני וד. יצאנו לטיול קצר ביישוב. בעודנו מטיילים פתאום אנחנו רואים מאחד הבתים כלב חמוד נובח לעברינו. ד. ידוע בחיבתו לכלבים, בעיקר כאלה של אחרים, מיד הלך ללטף.
"מילה, מילה! הוא השתין עלי".
"מה?!"
שתיקה
"מילה זה הכלב שנתתי לו צ'אפחה שלשום".
שתיקה
"איזה גבר הוא יצא. תשמע (פונה אל הכלב) אתה אחלה של גבר. יכולת לפעול בצורה הרבה יותר גסה, אבל יצאת אח. מילה. יש לנו בשכונה כלב אח".
המשך יבוא…
//מילה סביטלמן
//מילה סביטלמן