לפני כשבוע פוטרתי מעבודתי. זו הייתה עבודה סיזיפית שגררה תסכולים ותהיות לגבי כדאיות החיים. סיפרתי לעצמי שמדובר במשרה זמנית. כזו שתאפשר, אחרי חצי שנת אבטלה, להתקיים בכבוד ולעזוב את בית ההורים. בניגוד לעצות שקיבלתי ("תברח מהתקשורת ותחפש עבודה בתחום אחר"), החלטתי לחפש עבודה ובכן, בתקשורת.
להלן הדרכים המקובלות למציאת עבודה: שליחת קורות חיים דרך אולג'ובס ודומיו (נדמה כי היחידים שמוצאים עבודה בזכות אולג'ובס הם עובדי האתר עצמו), כתיבת פוסטים עמוסי תחנונים ברשתות החברתיות, ופניות למקורבים שמכירים מישהו שמכיר מישהו. מאחר ויש לי ניסיון רב כמובטל במשרה מלאה, אציין שברוב המקרים הדרכים המקובלות סופן להסתיים במפח נפש.
הקלישאה ההוליוודית-קפיטליסטית מספרת כי אם רק תתאמץ – "הכל אפשרי". זהו כמובן אחד השקרים הנתעבים ביותר בהיסטוריה. ובכל זאת, בהיעדר אופציות אחרות, החלטתי לחתור תחת אופיי הפסיבי. בשלב הראשון, ערכתי רשימה קצרה (מאוד) של גופי התקשורת היציבים במדינה, הדפסתי מספר עותקים של קורות חיי, ארזתי תרמיל עם מים, מזון, וספר ויצאתי לדרך.
"אדוני, תשלח מייל"
את המסע אל עבר משרת חלומותיי האוטופית ככתב בעל משכורת עתק בגובה 5000 ₪ התחלתי ב-YNET.
"לאן אתה?"
"סוג של ראיון עבודה", שיקרתי. זמזום. הדלת נפתחה.
"כן?" פנתה אליי המזכירה.
"אני רוצה לעבוד פה", הצהרתי.
"אוקיי, תשלח מייל עם…"
"כן, כן. לשלוח מייל עם הקורות חיים. אני לא מאמין בזה ואני רוצה לפגוש מישהו ממשאבי אנוש", קטעתי את הטקסט הצפוי.
"אדוני, זה לא עובד ככה".
"היום אולי כן. אין לי בעיה להמתין. הבאתי ספר".
"רגע, אלך לשאול", פלטה בחוסר חשק.
כמה דקות חלפו והמזכירה שבה עם פתק "היא ביקשה שתכתוב לה מייל לכתובת הזאת", דקלמה.
"זה לא יקרה", התעקשתי. "אני רוצה לראות אותה".
"אדוני…"
"אני לא אדון, אבל כאמור, אני מוכן להמתין".
"אתה רציני?"
"בדרך כלל לא, אבל עכשיו מאוד"
"טוב, אלך לשאול"
לא חלפה דקה והמסר המיוחל הגיע: "היא תקבל אותך".
"איך אפשר לעזור?" שאלה מנהלת משאבי האנוש.
"אשמח לעבוד פה. עדיף ככתב, אבל כל תפקיד יתקבל בברכה. יש לי תואר שני בתקשורת וניסיון ככתב פוליטי. ועוד יתרון: אני לא ימני ולא שמאלני".
"אוקיי, תשאיר את הקורות חיים ונשתמע".
תהיתי איך המשפט הזה נשמע במציאות.
"זו מערכת מרובעת"
ב"מאקו", התחנה הבאה, הסיפור היה שונה. את פניי קיבלו דלתות זכוכית אימתניות שאינן נפתחות אלא אם הנכנס אוחז בידו את מפתח הזהב – כרטיס העובד. המזכירה שאלה לאיזו שעה יש לי פגישה ועם מי. הם רציניים.
"אני רוצה לעבוד פה ואשמח לראות מישהו שיקבל את קורות החיים שלי".
"זה לא עובד ככה", היא חזרה על המנטרה הקבועה. "אתה צריך לתאם מראש".
ניסיתי כל טקטיקה אפשרית: פנייה לרחמים ("מפנים אותי מהדירה"), להיגיון ("זה ייקח שתי דקות") ואפילו גילום דמות התמים ("הייתי יכול להסתנן פנימה בלי שתשימי לב, אבל בחרתי שלא"). כלום.
"זו מערכת מרובעת אבל אתה יכול לנסות ב"רשת", הם בקצה הרחוב".
אז הלכתי לרשת.
"אפשר לעוף מפה"
את השיטה למדתי די מהר. השתלבות נונשלנטית בדבוקת עובדים שעושים את דרכם למעלית ושמירה על ארשת נינוחה וטבעית. הגעתי לקומה המיוחלת תוך עקיפת המאבטח המנומנם, וכל זה בשביל לפגוש את אותה מזכירה גנרית.
"תקשיבי, אני יודע שזה לא עובד ככה, אבל.."
איש ביטחון מאיים קטע אותי. "איך נכנסת?" זיהיתי את הסמכותיות הזחוחה ובחרתי להתחכם: "לא מהחלון, מה שמשאיר לנו את דלת הכניסה הראשית".
"המאבטחים לא אמרו לך כלום?"
"לא, אבל אל תפטר אותם. זו אשמתי. אני ערמומי".
"תצא מכאן", דרש.
בדרכי מטה, פגשתי את השומרים הנזופים. "אפשר תמונה?" התגריתי.
"לא, אבל אפשר לעוף מפה".
"באיזו מחלקה היית רוצה להשתלב?"
ואז הגעתי ל"וואלה!". כמסתנן מקצועי, עברתי את כל המכשולים הקבועים בהצלחה והגעתי לחלל העבודה הרחב של מערכת האתר. הרגשתי כמו מהגר שהגיע לארץ המובטחת. את פניי קיבלה בחורה נחמדה ששאלה את מי אני צריך, וכשסיפרתי שאני מחפש עבודה היא חייכה ושאלה באיזו מחלקה הייתי רוצה להשתלב. עניתי שתרבות זה סבבה. היא לקחה אותי לעורך הראשי של המדור לו סיפרתי מעט על הרקע והניסיון שלי. הוא ביקש שאשלח את קורות החיים והבטיח שיצור איתי קשר במידת הצורך. בדרכי החוצה פגשתי את השומר שעל פי כל קריטריון היה אמור לכעוס עליי. במקום זה, הוא צחק והסכים לצלם אותי.
אז כן, זה עדיין מרגיש קצת חסר סיכוי, ואולי זה באמת לא עובד ככה. אבל לפחות דבר אחד למדתי מהימים האחרונים: להסתנן למשרדים.
//אלדד שטרית