לפעמים אני מהרהרת ביני לביני, מה היה קורה אילו הייתי הולכת ברחוב ונתקלת באבא שלי. איכשהוא, פשוט הייתי יודעת שזה הוא, והוא – היה יודע שזו אני.
אני מפליגה בתיאורים מדוקדקים אודות מה הייתי לובשת, איך השיער שלי היה מסודר, האם היה חושב שאני יפה? ובאיזה אופן היו נחרשים הקמטים על מצחו כשהיה בוחן את תווי פניי כדי להכריע אם אני דומה לו. היינו עוצרים ככה, באמצע הרחוב. מטרים בודדים מפרידים בינינו, ותהום ענקית ובלתי נראית. עוצרים ובוהים בכל מקום שרק אפשר – רק לא אחד לשני בעיניים. או לפחות הוא. הוא לא היה מסתכל לי בעיניים.
כל המראות והקולות מסביב היו נהיים קהים ומעומעמים. מיישרים לאט מבט הססני, לוכדים בחוסר ביטחון רגע של מבט הדדי מזוגג, ואז…משפילים מבט לרצפה. ושוב מרימים. ובוהים אחד בשניה.
צילום: (visualphotos.com)
אני הייתי עושה את הצעד הראשון, ומצמצמת את הפער. הייתי מתקרבת אליו בצעדים קטנים ואיטיים עד שהייתי ניצבת מולו. מביטה בו בהשתהות, מפגינה אסרטיביות שפג תוקפה זה מכבר.
המחשבה הזו בראש שלי, היא כמו סיפורי 'צמרמורת' עם הכריכה שיש עליה הולוגרמה. אלה ספרים בהם אתה יכול לבחור את הסוף. אתה מגיע לנקודה בסיפור בה *אתה* צריך להחליט מה קורה הלאה, ואז עובר לעמוד הנתון בהתאם לבחירה שלך. כזה הוא הקונספט הזה בראש שלי. מחשבה מודולרית. משוואה חסרת פתרון בתוך ריק שחור ואינסופי שנקראת התודעה שלי. אני מקיצה ומסתכלת לרגע על המדרכה. מרימה את העיניים, ומניחה קווצת שיער מאחורי אוזן שמאל. הוא בוהה נחרד בכל הפירסינגים.
"אז מה אה?" אני שואלת "מה?" הוא עונה בקול חרישי. "איך עברו עליך 18 השנים האחרונות?" הוא מחוויר בטירוף "לא, כי עלי הם עברו סבבה, השנים. ת'יודע.. קייטנות של מתנ"ס, נחכה לסרט עד שהוא יגיע לטלויזיה.. התקפי זעם של אישתך לשעבר. זה לא שרציתי לטוס לפולין. זה לא שרציתי ללכת לסאמר סקול. אז למדתי לרכב על אופניים בגיל 17, ביג דיל. אז לימדתי את עצמי לשחות ולשחק מטקות. אז אין מי שיפרק לי את הארון עכשיו שאני עוברת דירה. כולה דמות אב, כן? יו ווין סום, יו לוז סום". הוא מגמגם איזה כמה מילים, וכאן הסנריו הזה נגמר.
"אני רוצה להכיר ת'אחיות שלי. גדלתי בלי אף אחד. לגמרי לבד. ולפחות ב 16 השנים האחרונות, יכולתי לחלוק את כל התסכול והכמיהה והלבד הזה עם שתי האחיות התאומות שלי. הן הבנות שלך, אבל הן גם חצי אחיות שלי", אני מרגישה איך אני מתחממת "תראי.. זה הרבה יותר מורכב ממה ש".
זה לא מעניין אותי. הן כבר מספיק גדולות להחליט בשביל עצמן". גם בסנריו הזה, בדיוק כמו בקודם, נראה שהדם מתאדה לו מהלחיים, וכל מה שקורה הלאה הוא בחזקת חלום שנשכח מרגע היקיצה. משהו קורה שם, רק שאינני מצליחה לזכור מה.
צילום: (visualphotos.com)
"מה שלומך?" אני מחייכת. למרות הכל, מחייכת. "בסדר. ברוך השם. מה שלומך את?" "שלומי טוב. הכל טוב". עדיין מחייכת. הוא מחייך בחזרה, ואני רואה את החיוך שלי כמו בבואה. אני פתאום מסוחררת. הרגליים חלשות. תכף כושלות. "מה את עושה בחיים?" אני מספרת לו על הצבא שסיימתי, על העבודה, על הדירה, על המוזיקה והריקוד והכתיבה והסוסים, משתדלת לא להחסיר פרט, ולהישאר עניינית בד בבד. שיאכל את הלב. שיראה איזו מוצלחת אני. "יופי". הוא זז במקום באי נוחות. "מה איתך?" הוא מתחיל לספר, אבל אני רק רואה אותו מזיז את השפתיים. אני לא שומעת קול.
הוא מדבר ומדבר, מצרף לסימפונית התנועות הזו גם את כפות הידיים, עוצר לרגע, משפשף מאחורי האוזן, וממשיך. אני ממשיכה לבהות בו. אומרת לעצמי בראש 'ז – ה א – ב – א ש – ל – ך'. המילה הזו חוזרת על עצמה בהד אימתני בתוך הראש שלי. אבא… אבא… אבא… אבא…"אני בכל אופן צריך לזוז עכשיו". אני מסתנכרנת עם המציאות. הוא מביט בי לעוד כמה שניות, מחכך לרגע את ידו בידי, ומסתלק. ובשנייה הזו, בשבריר השנייה שאני ארגיש את קצות השיערות על כף היד שלו חודרות לתוך ההילה שעוטפת את כף היד שלי, אני אשרף מבפנים. הוא יעלם כשם שהגיח, ואני ארוץ. ארוץ וארוץ. ארוץ, וארוץ עוד, ואבכה. עד שיגמרו לי הכוחות. עד שיגמרו לי הדמעות. ואז אעצור. אני אשא מבטי מעלה לשמים, אסתנוור מבהירות העננים, ואומר לעצמי בלב: "בבקשה אלוהים. בבקשה! עשה שלא אהיה כמוהו. עשה שלא אברח".
//נוי טמרקין