כשאמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת, הרגשתי הקלה. לא ידעתי להסביר לעצמי למה דווקא הקלה, אבל זה מה שהרגשתי. בכלל לא הזיז לי שבבוקר עוד ציינת שכתבת לי ברכה ואיך זה שפתאום החלטת לחתוך. בכלל לא עניין אותי שחתכת… מה שעניין אותי זה שלא התחלתי לדמם.
אז אמרתי לעצמי בקול רם זה לא שעזבת או שברת לי את הלב, פשוט פינית מקום וטוב שפינית, כי זה לא המקום שלך להיות. אין סיבה לכעוס או להיעלב, הרי הכוכבים אמרו לי בבירור לא לסמוך עליך, אז לא סמכתי עליך ולא נשבר לי הלב, ולא התעצבתי כשאמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת, כי במשחק הכיסאות הזה אין מקומות שמורים; אם פספסת את ההזדמנות להתיישב כל זמן שהיה מקום פנוי, אתה מחוץ למשחק. פשוט ככה.
בחור שיושב מול בחורה בערב ההולדת שלה ומספר לה על מחווה יפה שעשה לאקסית שלו מבלי להפגין רצון לעשות מחווה דומה לנוכחית שלצידו הוא בחור שכוונותיו ברורות, או יותר נכון היעדרן ברור, אלא שלא הבנתי את זה באותו הרגע; כשאני חושבת על זה עכשיו, בכלל לא דגדג לי העלבון ולא שמתי לב שהיה זה זמן נכון להתפתל באי נעימות על הכסא. פשוט הרשיתי לך להמשיך לשבת שם… ואולי בגלל זה אני כל כך מפחדת.
וזה לא שאני מפחדת שאתקשה לסמוך על בחור שיתייחס ללב שלי באותה הנדיבות שבה הוא מתייחס אליו. זה יקרה, אני לא דואגת, הוא יבוא. מה שמפחיד אותי הוא שלא אהיה מסוגלת לסמוך על עצמי לזהות אותו כשיבוא, או להבדיל בינו לבין סתם עוד ממלא מקום במשחק הכסאות.
אז אמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת. אמרת "זה לא פייר כלפייך" ונשמעת פתאום נורא צודק, אבל מה שצרם לי באותה השנייה זה לא מה שאמרת, ואיך שאמרת, וזה שאפילו לא חיכית שתסתיים לי יום ההולדת, אלא העובדה שלא שמתי לב בעצמי שזה לא פייר כלפיי! שהייתי צריכה אותך שתבין את זה בשבילי!
אז אני אומרת בקול רם, הוא עשה לשנינו טובה וזה מה שחשוב, הוא פינה את מקומו לבחור שיהיה מסוגל להיות פייר כלפיי ולא רק ביום ההולדת, אבל באותה הנשימה אני חושבת שאולי גם אני קצת מסוחררת מכל המשחקים והכיסאות, ושאולי זה זמן טוב לחזור רגע אל עצמי, אל מקום מבטחים, ולהתייצב מול שאלות חדשות.
לשם שינוי לא מעניין אותי למה הבחורים שאהבתי הלכו, או למה הלכתי אני מהבחורים שאהבו. לא מעניין אותי למה אצלי זה כל כך מורכב וארוך, ואיך זה שאני עדיין לבד. השאלות האלה בכלל לא מדגדגות לי. מה שמעניין אותי עכשיו זה למה הפחד שלי לובש חזות כל כך משכנעת שאפילו אני מתקשה לזהות שכואב כשכואב? ולמה כשכואב אני שוכחת לזכור שזה מטומטם להרגיש ככה בגלל בחורים שכל תפקידם הוא למלא מקום ברגע אחד ולפנות אותו ברגע אחר?
האמת היא מתעתעת כמו שקר. רגע אחד היא מחבקת, מקרבת ונעימה, וברגע אחר היא עוקצת, בולמת ומגעילה. אני כבר כל כך מכירה את המתווה שכנראה הפכתי צינית או יותר נכון, אדישה.
הפצעים שלי כל כך עמוקים שעל פני השטח גם אני כושלת לחשוב שהכול סבבה ושאני פנויה לאהבה פשוטה, כשבעצם, אני מתקשה לבטוח באפשרות שיש כזה דבר אהבה פשוטה ושאצליח לזהות אותה כשהיא תתגלה לי.
אז אמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת. שתקתי. מה כבר יש לי להגיד? טוב עשית, זה לא המקום שלך להיות. פשוט ככה. אז לא הצעתי חיבוק וגם לא החטפתי סטירה. לא הפכתי כסאות ולא שמרתי טינה. חזרתי הביתה אל מקום מבטחים, רק ככה אני יודעת… ואולי בגלל זה הרגשתי הקלה.
// טל עזר