אני כבר שבוע לבד בבית.
פעם, כשהיינו קטנים, "בית ריק" היה ההיי-לייט של חיינו. לא יכולנו לחכות כבר לרגע בו נוכל להרעיש עד אין קץ ולדפוק את השכנים עם פול ווליום של רוק כבד, עונש, על כל ערבי הקריוקי ערבית שסבלנו מהם לאורך השנים. כבר מגיל קטן חיכיתי רק לקטע של המסיבות והבלאגן, את הלבד אף פעם לא אהבתי.
אני כבר שבוע לבד בבית ועצוב לי. השגרה רק יותר חונקת כשאת לבד. פתאום גיליתי שאני לא באמת יודעת עם מה מילאתי את היום שלי עד עכשיו. כשההורים כאן, אז כמה השעות מהרגע בו אני נוחתת בבית מהעבודה ועד לרגע בו אני עוצמת עיניים והולכת לישון, נראות כמו כמה דקות. עכשיו, יש לי כל-כך הרבה זמן פנוי וכל-כך מעט לעשות.
זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, שעצם הנוכחות של ההורים בבית מונעת מרוב החרדות שלי להתפרץ לאוויר העולם.
כן, אני אדם מעט חרדתי. אני שונאת מעליות, אני קלסטרופובית ומקומות סגורים מעיקים עליי ואני בעיקר מאוד מפחדת לישון לבד. לא מסוגלת לישון לבד. פתאום נדמה לי שהכל מותר בחסות הלילה ושהשכונה השקטה והלא מאיימת בעליל שלי הופכת למינימום זירת רצח פוטנציאלית. כשההורים בבית אני רגועה. אני לא באמת מפנימה שאבא שלי בן השבעים וארבע לא יעשה שום דבר לגנב, אבל נוכחות גברית מרגיעה גם מבלי שיש לכך הסבר הגיוני. היא פשוט מרגיעה.
כך נראה המקרר כשנמצאים לבד בבית
לפני שההורים שלי טסו, אמא שלי התקינה מערכת אזעקה בבית לבקשתי, כדי שאהיה רגועה יותר. הסבר קצר על מהות הפחדים שלי מלהישאר לבד שכנעו אותה בנחיצות הדבר. אחרי הכל, מערכת אזעקה הרבה יותר זולה מטיפולים פסיכולוגיים.
בערב בו נחטפו שלושת הנערים, חברה באה לישון אצלי והדלקנו את מערכת האזעקה. משהו באוויר הגביר את המתח ושתינו החלטנו שאם יש עוד אמצעי שיגרום לנו להרגיש בטוחות יותר בלילה, אין שום סיבה שלא נשתמש בו.
אני והחברה הלכנו לישון, כל אחת תפסה לה מיטה. אני במיטה שלי, היא בממלכה של ההורים שלי. חמש דקות שלמות של שקט בהן ניסיתי להירדם נקטעו בבת אחת מהזעקות הצורמניות של האזעקה. קפצתי מהמיטה כשהלב שלי איים לפרוץ את בית החזה, הדמעות התחילו לרדת וכל מה שהצלחתי לעשות באותו הרגע הוא לצרוח את נשמתי. החברה יצאה מיד מהחדר שלה ונפגשנו במסדרון, מחזיקות אחת את השנייה ותוהות מה לעשות. בעיניים גדולות ומפוחדות הבטתי בה והיא הביטה בי מבוהלת בחזרה. בסופו של דבר, החברה הלכה לסלון וצעקה לי משם להצטרף אליה.
סרקנו את הבית והבנו שאפשר להירגע, אנחנו לבד.
מעולם לא הרגשתי תחושת פחד כל-כך חזקה כפי שהרגשתי באותו היום. לרגע, עברו לי כל המחשבות הכי נוראיות שאפשר בראש: כבר דמיינתי שאיזה מחבל הסתנן למעלה אדומים ושזהו, הסוף שלי הגיע. למזלי מדובר היה באזעקת שווא. למזלנו, רוב הניסיונות לפיגועים נגמרים ללא פגע. עד לניסיון שצולח.
רחובות ירושלים כבר כמה ימים שקטים מאוד, דרוכים. יש ריח של מלחמה באוויר והפחד, הפחד עוטף ומחבק, בעיקר בלילה. הפעם הזאת שאני לבד בבית, אפילו יותר מתמיד, אני לא אוהבת להיות לבד. הפחדים משתלטים עליי ואני לא סובלת את השקט. אני מתגעגעת לרעש, אני מתגעגעת לאמא שתצעק עליי להעיף את הגרביים המסריחות שלי מהסלון ואני ממש מתגעגעת לנוכחות הגברית של אבא, שלא משנה באיזה גיל, תגרום לי להרגיש מוגנת ועטופה.
אני לא אוהבת להיות לבד בבית, אבל ממש בעוד רגע החבר'ה שלי יגיעו עם בירות ומצב רוח לעשות קצת רעש ובלגאן.
מתוך עמוד הפייסבוק שכחו אותי בבית
//אורלי נמט