אני שונאת חורף, אני שונאת אותו.
אני שונאת אותו כשהוא עושה אותי לחולה פיזית ונפשית, אני שונאת אותו כי הוא מכריח אותי ללבוש המון שכבות ויש לי כבר את אלו שעליי בכל עונות השנה. ובכלל, איך אפשר לנוע עם כל כך הרבה? אני שונאת אותו כי החולצה שלך שאהבתי ללבוש כבר לא מתאימה לי, אני לא מצליחה למלא אותה ברגשות דומים. זה גדול עליי.
התמונה מהפייסבוק של Avner Ressel
אני שונאת את החורף כי הוא גוזל ממני זמן רב, יותר זמן להתלבש, יותר זמן להתפשט, יותר זמן לחכות למים חמים, יותר זמן להגיע ליעד שלי. בזבוז זמן.
אני לא אוהבת אותו כי הוא בלתי צפוי, אני רוצה לדעת מה יחכה לי מחר בבוקר, מה ללבוש ומה לעשות. נראה כאילו כל שנות הניסיון שלי לא באמת נתנו לי משהו. אולי אני לא יודעת הכל, אולי יש לי עוד מה ללמוד, אולי איבדתי בדרך את הסבלנות והתעייפתי מהציפייה.
אני מפחדת ממנו כי אני זוכרת תקופה ששנינו היינו בחדר וזה לא היה מספיק, לא היה מספיק חם. החדר נראה קטן ורצינו לברוח ממנו אבל לא היה לאן, אז נשארנו. באותו רגע הרגשתי שבחוץ יש שרב ואצלנו מתחוללת סופה שאין לנו שליטה עליה, אז נאחזנו זה בזו וחיכינו שהיא תחלוף. הסתכלנו על התקרה, שמתי עליך את הראש, שכבנו גב אל גב, ניסיתי להיזכר איך זה יהיה לחזור לישון באלכסון, להיות שוב אנוכית וחסרת התחשבות. התעוררנו בתנוחת כפיות והידיים שלך עטפו אותי. זה היה מאוחר מדי והנזק שהיא עשתה היה בלתי הפיך.
תמונת אינסטגרם של liatorian@
אני סולדת ממנו כי הוא כועס ושואג ואני לא אוהבת את זה, זה מרתיע אותי. אף פעם לא הצלחתי להקשיב כשדיברו אליי בצעקות, זה גורם לכל הגוף שלי לרעוד.
הוא מעציב אותי כי טיפות נראות לי כמו דמעות, כמו הזמנה לרחמים עצמיים עם הסוואה זולה. אז רק תבחרי, על מה תבכי? מה עושה לך רע? אני בטוחה שלא צריך להתאמץ מדי כדי למצוא.
הוא מסוכן יותר כשאין שדה ראייה, עיוורון זמני ואני לא יודעת לאן אני מתקדמת. אולי אני עוברת רמזור אדום, אולי אני דורכת על משהו שהיה פעם חשוב למישהו, אולי הוא היה חשוב לי. אני לא רוצה לפגוע ואני לא יכולה להיפגע, אני צריכה את תאורת השמש הטבעית והמחממת ואני רוצה להצליח לראות לטווח קצת ארוך יותר בלי להתאכזב.
נמאס לי ללכת שני צעדים ולתפוס מחסה כמו גור נטוש, נמאס לי כשהמטריה לא עושה את המוטל עליה, מעצבן אותי גשם אלכסוני, אנוכי וחסר התחשבות ושלא משנה מה אעשה אני אתלכלך.
התמונה מהפייסבוק של Avner Ressel
ומשנה לשנה הוא הופך לקשה יותר להתמודדות, כולם מסתגרים בביתם ונותנים לגיטימציה למירמור ולבדידות. החום האנושי מתחלף בחום מלאכותי שנפלט ממכשירים חשמליים ומקומות חשוכים הופכים לממשיים בכל פעם שיש הפסקת חשמל.
אנחנו רעבים יותר, אנחנו לא יודעים שובע, אנחנו מנסים למלא את עצמנו במקומות הלא נכונים ואין לזה צורה.
אני לא אוהבת אותו עכשיו אבל כשהוא ילך אני אזכר למה אני כן אוהבת אותו, ארגיש קצת געגוע, אתרפק על סיפורים שחשבתי שהם עצובים אבל הם זכורים לי עכשיו אחרת, עונה עצובה – רגעים מאושרים.
// דנה צנעני