נעלמתי. עברתי ניקוי רעלים, אבל לא מהסוג שאתם חושבים. ניקיון מנטאלי כזה שאמור להביא אותך למקום בריא בחיים. אם הייתי הולכת לפסיכולוגית, סביר להניח שהדבר הראשון שהייתי מספרת לה על עצמי הוא שאני אדם מאוזן נפשית למרות הדברים שעברתי וחוויתי, שאני מאוד מודעת ליתרונות ולחסרונות שלי. היא הייתה אומרת שזה התפקיד שלה לאבחן, היינו נפגשות פעם בשבוע ואחרי כמה שנים היא הייתה קונה בית חדש בשכונה יוקרתית.
הדבר הראשון שהייתי מנסה להבין איתה זה למה גם כשאני עושה שינויים ולא רק מחכה להם, אני עדיין מרגישה ריק. לפני שהייתי נותנת לה לענות הייתי מעדכנת אותה שהאושר שלי לא תלוי בזוגיות, שזה מובן שאני רוצה את זה אבל זה לא מניע אותי. מה היא הייתה אומרת אז?
הייתי מספרת לה על המיתולוגי שמתחתן וכמה זה טיפשי היה לשלוח הודעה לחברות שמיידעת אותן על זה, מה אני ב"דוסון קריק"? הייתי לוקחת הפסקת נשימה ואומרת לה שעשיתי את זה רק כי זה היה על אוטומט, שמה שבאמת מטריד אותי שזה לא עשה לי כלום בלב. לא חשבתי על למה היא ולא אני, לא חשבתי על למה הם ולא אנחנו.
ברחתי. אני לא אוהבת דרמה, אני לא אוהבת לייצר דרמות בכוח.
הייתי אומרת לה שזה מה שמפחיד אותי, להפסיק להרגיש. שיותר קל לי לקנות משהו לחברים במקום להגיד "אני אוהב/ת אותך". ברור שאני אומרת את זה אבל זה מרגיש לי מוזר. את יודעת מה זה מכניזם? טוב, את פסיכולוגית, את חייבת לדעת.
הייתי אומרת לה שכשלא אומרים הרבה זמן למישהו "אני אוהב/ת אותך" משהו בך מת.
שתקתי, גם אם זה אומר לעשות הפסקה מתחזוק חברויות. אם לא היה לי משהו חיובי לספר אז העדפתי להישאר בשקט. הייתי מרגישה רע כשלכולם סביבי קורים דברים מרגשים ואני לא מצליחה לתרום להתלהבות, הכל נראה לי סתמי וחסר חשיבות. הזכרתי לעצמי שאני שוב משווה את עצמי לאחרים וזה לא דבר נכון לעשות. זה מוזר לחברים שלי כשאני שותקת. חברה שלי, אושי, אומרת שזה אומר שאני גועשת מבפנים וכשאני קולנית אז יש לי שקט פנימי, היא לא יכלה לדייק יותר.
הייתי משתפת אותה בזה שאני מתקשה לפרוץ, שלמרות שאני יודעת שאני יכולה יותר, יש לי מחסום שמקפיא לי את הנשימה ואני לא מצליחה להתגבר עליו. שמצד אחד אני שואפת ומשיגה, אבל מצד שני אני לא יכולה מעבר לזה. היא הייתה מכריחה אותי, הייתי אומרת לה שאני צריכה שיחזיקו לי את היד, היא הייתה עונה לי שאני צריכה להתמודד והייתי מתרגזת עליה שהיא בכלל מעיזה להגיד לי דבר כזה. אחרי שהכעס היה עובר לי הייתי אומרת לה שהיא צודקת.
מהאינסטגרם של LIATORIAN@
היינו מדברות על חוסר שליטה וכמה שזה מחרפן אותי לאבד את זה, שגם כשאני מרפה אני עדיין שומרת על מקום מסוים בראש שיהיה שם לוודא שהמבוגר האחראי מתפקד. הייתי מספרת לה על הפעמים שכן איבדתי את השליטה וזה היה משחרר, כיפי ולא היה לי אכפת משום דבר ומאף אחד. אבל למחרת הייתי מקבלת מהמצפון הרצאה ארוכה על מה הולם ולא הולם, ותאמיני לי? זה לא שווה את זה.
"אני מאושרת. למרות כל מה שאת חושבת ולמרות כל מה שאני מספרת לך על עצמי", ככה הייתי אומרת לה. שתדע עם מי יש לה עסק.
הייתי אומרת לה שאני מבטיחה להגיע אבל כרגע אני לא צריכה אותה, חזרתי לכתוב, גם אם זה לבינתיים.
// דנה צנעני