האוויר דליל או לפחות ככה זה מרגיש פה, בפנים.
מעט האור החודר פנימה, דרך הסדקים מאיר כמו קרני לייזר מקומות שרציתי שיושארו בחושך.
הצלילים מהדהדים, אין פה קירות או מצוקים אבל הקול בורח וחוזר, ממלא כל פינה בלתי נראית בבורות מהותי הנשכחת. גבהות עשויות צמר גפן מתוק מסתיימות במדרונות ספרים בכריכה קשה, סערות טורנדו שעולות לאינסוף אוספות מחשבות הרסניות וכנפי פרפרים שתופסים טרמפ מתחנות התת מודע לתחנה המרכזית בתוך הראש שלי.
המציאות בה אני חיה והדמיון שלי סובבים במחול אינסופי, זזים מעצמם בריחוף מעודן ואלגנטי ככלי מלחמה האחד של השנייה, יופיים המעוות מהפנט.
הם דוקרים ומקלפים שכבות, מלטפים ושוברים חומות בחיפוש אחרי משמעות קיומם.
ואני פה בעין הסערה מחבקת אותו, גופו גדול וקשה כנגדי.
קולו מהדהד באוזניי באותם צלילים עמוקים, כטיפת רעל הנוטפת אל תוך אגם דמעות ששמרתי בין סכרים של בושה במסווה של גאווה עצמית, מגע ידיו המוזהבות קר כל כך שהוא שורף את עור פני.
ואני פה,בין חדרי סודותינו לא מרפה לרגע, מצמידה כל חלק מגופי אליו;
אל הזיכרון.
גם כשכואב ולא נוח, גם כשטוב ובטוח לשחרר אני לא אעזוב.
אך לעיתים נדמה כי ההפך הוא הנכון.
זה הוא שקוצץ לי את הכנפיים, מצמיד אותי אליו רק שלא אשכח אותו, סוגר אותי בבועה של פחד.
אך כאן למעלה לא הפחד הוא המלך כאן יש שליטה אחת ובלתי מעורערת, ההבנה.
מתוך וויקיפדיה
העולם הזה שלה מלא במדרגות, שכבות רכות וקשות, מסולסלות וישרות, זה על גבי זה נערמים פיסות מידע, אהבות ואכזבות בעולם הזה אין אמונה במינימליזם הכל חשוב, בעל משמעות ועומק. גם עולם של תוהו יכול להיות מרהיב ביופיו והעולם הזה שיש בו הכל מהכל ומהכלום הוא עדיין עולם שטוח שכדי להבין מה נמצא בסופו אצטרך לשחרר, להשלים, להשאיר את הזיכרון בתוך היומן בתאי מוחי, צף כנגטיב בעיניי רוחי, חרוט על אנדרטת גופי להשאירו בכל מקום אליו הוא שייך. לצאת מכלוב הזהב שבניתי לנו. למוטט את כל ההבנה, את כל הפחדים.
להביט אל מעבר לאופק, אל קרקעית הווייתי, אל מעלה נשמתי.
לאבד את כל מי שהייתי את כל מי שאז יכולתי להיות.
למצוא הבנה אחרת, הבנה שתאיר אותי שתעיר אותי.
למצוא את הכוח לסלוח, לסלוח לו ובעיקר לסלוח לי.
למצוא אהבה, אהבה כנה, אהבה עצמית.
לדעת שלעולם לא אשכח אותו גם אם הוא רק זיכרון אחד מיני רבים, רק סוד אחד מיני אלפים,
כי בלילות קרים בפנים ובחוץ, לצידו ורחוק שנות אור ממנו יש גלקסיות מלאות כוכבים המאירים את השמיים שלי.
ומפה אני יכולה לראות רק ירח אחד מיני רבים והוא תמיד יהיה שם בדיוק כמוהו,
אך הירח יאיר את השמיים שלי כשהזיכרון ההוא יחשיך את עולמי,
ואני יודעת שהירח לעיתים מסתתר מעיניי רק בכדי שיוכל ללחוש לי בשקט שירי געגועים, כשהזיכרון ההוא נשכח מראשי רק כדי לזרוע פחד בין חדרי ליבי.
ואת שניהם אני שונאת כי הם יצוקים בחיי כמטילי עופרת המכבידים על משאי, מכשילים עליי את דעתי ומעציבים את נפשי.
ואת שניהם אני אוהבת כי הם נוצצים בין מרצפות שבילי הזהב המכוונים אותי במסעי, מחשלים את דעותיי ומעצבים את עולמי הפנימי.
//רחלי קרחי