הייתי מוכנה לחיות את אותו היום בלופים
מין גרסא ממוחזרת לכל מיני תיאוריות על החור השחור, והסברים חצי מובנים על נקודות סינגולריות,
ומשהו לגבי סוף הקיום שלנו.
כמו להריץ קדימה את הדיסק ההוא שאתה אוהב יותר מהכל, מתנגן כבר 94 ימים ברציפות במערכת המאובנת שלי,
ואתה בכלל מכיר רק שיר אחד משם, אבל אתה אוהב את כולו, ולא מצליח להסביר למה.
אולי זה כמו שאני אוהבת את המחשבה הבנאלית על להיבלע בעשן הסמיך של הסיגריות,
או בטעם החמוץ מתוק של הטובי, מתגלגל במורד הגרון,
מאיים לעלות חזרה.
הרי הכל מונח לפנינו בצורה הכי נכונה,
אנדרלמוסיה מוחלטת, ואפילו כאן אתה מוצא סדר מסוים.
כשאני מתיישבת במיטה, ומגלגלת לעצמי סיגריה
מתרכזת בלדחוס את הטבק, אבל לא יותר מידי, לגלגל אותה בצורה סימטרית
כי אם היא לא סימטרית צריך להתחיל מההתחלה,
וזה בדיוק כמונו, אני נזהרת לא לחצות את הגבולות
ואתה נשבר בניהם,
אתה לא משאיר לי אוויר לנשום.
אני נבלעת בין האורות הבודדים שפורצים לי לחדר, בוהה בתקרה גבוהה מידי.
מעניין כמה פעמים כבר שחזרתי את הסיפור הזה בתוך התאים האפורים של המוח, מנסה להבין מתי התחלנו להרגיש כמו עונת מעבר.
בקצות האצבעות אני כמעט יכולה להרגיש את השיער שלך מסתבך לי בידיים שוב, את הזיפים שלא טרחת לגלח מעצלנות מעקצצים לי בתנוך של האוזן
כמעט מרגישה איך אתה תופס אותי עם הידיים הגדולות שלך, ולוקח אותי ואת שלל הפגמים שלי איתך למיטה
לוחש משהו על לילות ארוכים וקיץ, ואיזה חלום חצי בנוי על טיסה רחוקה.
הלוואי דברים היו מסתדרים נכון בתוך הראש שלי, המשפטים לא היו נקטעים כשהם מגיעים לשיאיהם,
והייתי מצליחה להתבטא יפה, ואולי אפילו בצורה רציפה.
אולי אז לא הייתי צריכה את הלילות הארוכים והמגושמים האלו, או הבקרים האפורים
או כל התוספים הסינטטיים האלו שתמיד נעימים לי בלב, ושורפים בכבד, וגועשים בריאות.
אולי הכל היה נשמע הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נינוח,
הרבה פחות אנחנו.
ואני חושבת שבסך הכל נתתי יותר מידי מקום לארוגנטיות שלך להזדחל חזרה לתוך הסדינים, לתפוס פינה נינוחה על הכרית האהובה עליי, ולהישאר שם כמה שרק תרצה.
במילא לא היה לך הרבה מה לומר אף פעם, ואני למדתי לאהוב את השקט שנעם לי באוזניים
בכל פעם שקמת להחליף שיר, מזפזפ בין תחנות הרדיו השונות עד שהיית מגיע לשלום חנוך, או אריק אנשטיין, או עוד אחד מהגיבורים הישראלים האלו שלמדנו לאהוב, הרי אף פעם לא באמת הצלחתי לזכור,
כנראה כי אותם רגעים לא היה סמליים מספיק, וכנראה שהשמש סנוורה אותי וזה הסיח את דעתי מהשיחה,
או אולי סתם חשבתי על איך שבבוקר שוב תתגנב בחשאיות מהדלת, משאיר מאחוריך ריח מעושן, חצי כוס קפה וערמות של עצב שצריך לנקות.
//נסטיה מור